עיכוב טובין החשודים כמפרי קניין רוחני – האם קיימת העדפת יתר של בעל הזכויות?

עו"ד גיל נדל, איל גרנט
 
מדובר בבקשה שהוגשה על ידי יבואן של כדורי רגל מסין לשחרר 15,000 כדורי רגל  שעוכבו על ידי המכס, בטענה כי הם מפרים את סימן המסחר של פיפ"א. על הכדורים היה מסומן פיפ"א באנגלית באותיות בגופן שונה, בתוספת המילה פיפ"א בעברית. בקשת היבואן הייתה כי הטובין ישוחררו, מהטעם שאינם מפרים את סימן המסחר שלו, ולחילופין הסכים היבואן למחוק מהכדורים את סימן המסחר.
 
לבקשת היבואן קדמה תביעה שהוגשה על ידי בעלת הזכויות (FIFA) ואשר בעקבותיה עוכב שחרור הטובין בהתאם להוראות סעיף 200א לפקודת המכס. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את בקשת היבואן.
 
ראשית, קבע בית המשפט, כעניין של מדיניות, ש אין להסכים להסרת סימן מסחר מפר ושיווק המוצר ללא הסימן. מדיניות זו מוכתבת הן מהצורך להרתיע מהפרת סימני המסחר והן מהסכנה הקיימת כי לאחר שיוחזרו הטובין המפרים לידי היבואן, יוכל לחזור ולהציב עליהם את הסימן המפר.
 
עוד קבע בית המשפט כי לאור הדמיון הרב בין המוצרים ישנו חשש ממשי להטעיה בין המוצרים, וכי לציבור הלקוחות השונה של שני המוצרים ולאיכותן השונה קיימת חשיבות מעטה בלבד.
 
בית המשפט גם קבע כי שחרור הטובין לידי היבואן בשלב זה של הדיון, מהווה למעשה מתן סעד סופי לפני שהתבררו הראיות בתיק, וגם מטעם זה אין להיענות לבקשה.
 
קביעתו האחרונה של בית המשפט, לפיה שחרור הטובין לידי היבואן בשלב זה של הדיון, מהווה למעשה מתן סעד סופי לפני שהתבררו הראיות בתיק, עוררה אותנו להציף את השאלה – האם אין מדובר בהעדפת יתר של בעל הזכויות על פני היבואן.
 
אין לשכוח, ששחרור הטובין עוכב בהתאם להוראת סעיף 200א לפקודת המכס, בעקבות הפקדת ערבות בנקאית והגשת תובענה משפטית מצד בעל הזכויות, ולמעשה, ניתן לבעל הזכויות סעד זמני אוטומטי. בשל כך, ועל מנת לשנות את הסעד הזמני האוטומטי, נאלץ היבואן להגיש מצדו בקשה לסעדים זמניים לשחרור הסחורה.
 
נכון היה, לדעתנו, להתייחס לכל עניין הסעדים כמקשה אחת, ובמסגרתו בעל הזכויות הוא אשר, מהותית, מבקש את סעד העיכוב, ואילו היבואן מתנגד לו, ובהתאם לכך לדון בעניין הסעדים הזמניים באופן המקובל. נקודת המבט של בית המשפט כאילו עיכוב הטובין הינו דבר נתון, ובקשת היבואן לשחרור הטובין הינה עניין חדש (הזהה לסעד הסופי) נראית לנו כיוצרת העדפת יתר של בעל הזכויות.
 
במלים אחרות, העובדה שהמחוקק נתן סעד אוטומטי של עיכוב בעקבות הגשת תובענה, אינה צריכה, לדעתנו, לשנות את האיזון הרגיל הקיים בין בעל הזכויות, שהוא הגורם שמבקש את סעד העיכוב, לבין היבואן, שכלפיו נדרש הסעד. ושמא יש לפרש / לתקן את סעיף 200 א ואילך לפקודת המכס ברוח זו, דהיינו שאין די בעצם הגשת תובענה מצד בעל הזכויות, אלא גם בבקשה לסעדים זמניים.
 
בש"א 14799/07 חי עמרה בע"מ  נ'  FIFA, החלטה מיום 9.12.07. לא צוינו שמות ב"כ הצדדים.
 

 לראש העמוד