פסק דין
השופט ח` כהן
צר לי על המערער, שאיבד ממונו וזכויותיו בשעה אחת של הפרת חוזה. לפי החוזה שעשה המערער, כקבלן-משנה, עם המשיבים, הקבלנים הראשיים, ביולי 1973, היה עליו לבצע עבודה פלונית במחיר כולל של 285,000 ל"י. העבודה נפסקה על-ידי גיוס המערער לשירות צבאי במלחמת יום הכיפורים; ולאחר שחזר מן חזית בדק ומצא שהמחיר אשר בו התחייב לבצע אותה עבודה הפך להיות "מחיר-פשיטת-רגל", מעין גזירה שאין הוא יכול עוד לעמוד בה. דא עקא שבחוזה היה כתוב לאמור: "המחיר הנו סופי וללא כל תוספות". בכל זאת פנה אל המשיבים וביקשם להעלות את המחיר, והם לא דחו בקשה זו על אתר אלא דרשו מן המערער שיציע הצעתו. משראו הצעתו חשבוה למופרזת ודחוה. הפסיק המערער את העבודה, ואם כי התייצב יום יום באתר הבנין, לא עשה ולא כלום ולא המשיך לקיים את החוזה. בסופו של דבר סולק מן המקום על-פי צו בית המשפט.
טוען המערער שהפרת החוזה מצדו היתה תוצאה מעלית המחירים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ועליה זו היתה תלולה עד כדי נסיבה שהמערער בעת כריתת החוזה לא ידע ולא היה עליו לדעתה ולא ראה ולא היה עליו לראותה מראש, כאמור בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (להלן: החוק). השופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי מוכנה היתה להניח שעצם פרוץ המלחמה היה בו משום נסיבה שאיש לא ידעה ולא צריך היה לדעתה מראש; מה שאין כן עלית המחירים, שבין אם חלה עליה זו בעקבות המלחמה ובין אם באה עקב גורמים אינפלציוניים אחרים, על כל פנים ניתן היה - ועל כן חייבים היו - לראותה מראש; והא ראיה שבעלי החוזה דנן אמנם ראו אותה מראש, שהרי התנו במפורש שתהא אשר תהא העילה להעלאת המחיר המוסכם, המחיר הוא "סופי", ובשום אופן אין מוסיפים עליו. אומר המערער, במה דברים אמורים, בעליה רגילה ומקובלת, ואין הם אמורים בעליה תלולה (של כחמישים אחוז) שחלה לדבריו לאחר מלחמת יום הכיפורים בשכר עובדי הבנין. משיבים לו המשיבים, ראשית, שעליה תלולה זו לא הוכחה כדבעי, ואין המערער יכול להסתמך לענין זה על פירסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשלב הערעור בלבד, כשלא הביאם לפני בית המשפט המחוזי; ושנית, מה לי עליה תלולה מה לי עליה רדודה - העיקר שאת העליה של המחירים ושכל השכר אמנם ראו מראש, והמערער הסכים בחוזה שלא לבוא בגינה בתביעות נוספות.
מוסיף המערער וטוען שבדרישתו לתשלום נוסף לא היה משום הפרת החוזה - והא ראיה שהמשיבים לא דחוהו על אתר אלא הסכימו לשאת ולתת אתו. ואמנם אין דרישתו לתשלום נוסף היא בעוכרי המערער: מן הבחינה המשפטית היה בדרישתו זו משום הצעה לשנות את החוזה (או לעשות חוזה חדש), הצעה שבסופו של משא-ומתן לא זכתה לקיבול, ועל כן לא הביאה לידי שום תוצאה משפטית: ובפרט לא הביאה לידי שינוי בחוזה שהוסיף לעמוד בתקפו ככתבו וכלשונו. ההפרה שהיא בעוכרי המערער היתה בהפסקת העבודה. טענת המערער שבנסיבות שנוצרו היה קיום החוזה "בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו", כאמור בסעיף 18(א) לחוק, אינה מועילה אפילו היתה נכונה: שמשנקבע שהמערער ראה מראש שהמחירים יעלו, אין ההוראה ההיא שבסעיף 18(א) יכולה עוד לחול.
לחלופין טוען המערער שלא הפסיק את העבודה כלל. לטענתו עבד כל הזמן, עד לסילוקו בעל כרחו, בתיקון הנזקים אשר נגרמו עקב הפסקת העבודה לרגל המלחמה; וכל עוד לא נשלמה מלאכת התיקונים, לא היתה קיימת אפשרות להמשיך בעבודת הבניה עצמה. טענה עובדתית מובהקת היא, ואין היא עולה בקנה אחד עם ממצאה הברור של השופטת המלומדת, שהמערער הפסיק את העבודה לאחר שהשלים את התיקונים. השופטת סמכה (תוך השאר) על דברי המערער בעדותו, שמשדחו המשיבים את הצעתו להעלאת המחיר, לא הסכים "לעבוד הלאה במחיר הישן". לפנינו מצייר בא-כוחו תמונה אידילית כאילו מוכן היה המערער להמשיך בביצוע העבודה כמקודם, גם לאחר שנדחתה דרישתו להעלאת המחיר; ואולם השופטת המלומדת התרשמה מעדותו שלא היה מוכן לכך כלל ועיקר. כל הסימנים מעידים שהמערער גילה למשיבים, מיד לאחר שדחו תביעתו, שלא יקיים את החוזה בנסיבות אלה - שאחרת לא היו המשיבים פונים לעורך-דין ולאחר מכן לבית המשפט על מנת לאפשר המשך הבניה. בתצהירו מיום 17.3.74 (שלשה ימים אחרי סילוקו מאתר הבנין), המצוי בתיק המוצגים שהוגש לפנינו, מצהיר המערער שהוא העמיד את המשיבים לפני הברירה, או שימשיך ויבצע את העבודות במחירים מוגדלים, או שיפסיק העבודה ויקבל "התמורה הנאותה עבור העבודה שבוצעה עד כה בבנין" - ואם אמנם עשה כן, הרי גילה למשיבים את דעתו שלא יקיים את החוזה, כאמור בסעיף 17 לחוק, וגילוי- דעת זה כמותו כהפרה עצמה לענין התרופות אשר החוק מעניק. במכתב אשר כתב למערער עודך-דין המשיבים ביום 11.3.74 התרה בו שאם לא יחדש ביצוע העבודה עד יום 13.3.74, יימסר ביצוע העבודה לקבלן אחר. השופטת המלומדת ראתה במכתב זה משום הודעה על ביטול החוזה בשל הפרה יסודית, כאמור בסעיף 7(א) לחוק, והיא פסקה שההפרה מצד המערער אמנם היתה יסודית, ועל כן ביטול החוזה היה מוצדק. טענת המערער לפנינו שההפרה לא היתה יסודית, אינה נכונה ואינה מועילה, היא אינה נכונה, שאין לך הפרה יסודית מזו שיש בה התנערות שלמה מקיום החוזה כולו; והיא אינה מועילה, שאפילו תמצי לומר שההפרה לא היתה יסודית, הרי נתנו המשיבים למערער ארכה לקיום החוזה והוא לא קיימו תוך זמן סביר לאחר תום הארכה, כאמור בסעיף 7(ב) לחוק - ולא שמענו טענה שהארכה לא היתה סבירה בכל הנסיבות, או שבנסיבות הענין ביטול החוזה היה בלתי צודק, כאמור שם. כשנמסר לו מכתב עורך-הדין, עדיין יכול היה המערער להמלך בדעתו ולחזור ולקבל עליו עול החוזה כמות שהוא: משבחר שלא לעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.
המערער תבע מאת המשיבים תשלום שכר עבור העבודות שכבר הספיק לבצע, בנוסף על סך 31,000 ל"י ששולם לו על החשבון, ובשלב מסויים של הדיון בבית המשפט המחוזי נתמנה מומחה להעריך ערך העבודות הללו. המשיבים תבעו מאת המערער פיצויים במכסת ההפרש בין התמורה בסך 285,000 ל"י לפי החוזה עם המערער לבין שווי החוזה שכרתו עם קבלן-משנה אחר לאחר ביטול חוזהו של המערער; וכן תבעו החזרת סך 31,000 ל"י ששילמו למערער כאמור. לענין ההפרש שבין שני החוזים אין חולק שיש להוסיף על התמורה שנקבעה בחוזה החדש גם את ערך העבודות שכבר הספיק המערער לבצען: בלעדי ערך מוסף זה, אין ההפרש הפרש של ממש, שהרי התמורה שנקבעה בחוזה החדש עולה לסך 300,000 ל"י. בנסיבות אלה - ובהתחשב בכך שאף המערער עצמו העריך בזמנו את ערך העבודות שכבר הספיק לבצען בסכום של 100,000 ל"י בערך - לא ראתה השופטת המלומדת טעם או צורך לקבוע מה היה שוויין של העבודות ההן, והיא ביטלה מינוי של מומחה שנתמנה להעריכו: ממה נפשך, היא גרסה, אפילו זכאי המערער לתשלום שכרן הראוי, חשבון ההפרש האמור בסעיף 11(א) לחוק יגדל בהתאם, והוא יחוב להחזירו למשיבים בתורת פיצויים. עשתה לה השופטת המלומדת קפנדריא וזקפה זו כנגד זו את תביעת המערער לשכר ראוי ואת תביעת המשיבים לפיצויים, ובסופו של ספק רק חייבה את המערער להשיב למשיבים סך 31,000 ל"י ששולם לו על החשבון כאמור.
אין בפי המערער טענה כנגד שיטת השופטת המלומדת. טענתו היא שאין סעיף 11(א) לחוק חל אלא כשלא בוצע ולא כלום מן העבודות נשוא החוזה: לטענה זו אין כל סימוכין לא בלשון החוק ולא בהגיון. טענתו הנוספת היא שתחולת סעיף 11(א) לחוק כפופה למציאות עובדת היסוד שנגרם נזק: לטענתו לא נגרם למשיבים כל נזק, באשר הצליחו להפרע מכל וכל על-ידי שהעלו מחירי הדירות שבבנין ההוא, וטעתה השופטת המלומדת בסירובה להרשותו להוכיח טענתו זו. ואולם סעיף 11 לחוק בא, כפי שכותרתו מעידה עליו, להעניק פיצוי בשל הפרת חוזה אף "ללא הוכחת נזק" - ללמדנו שבין אם נגרם נזק ובין אם לאו, ובין אם ניתן הנזק להוכחה או להזמה ובין אם לאו, הפרה של חוזה גוררת חיוב בפיצויים, ובלבד שקיים "הפרש" כמתואר בסעיף 11(א) או חוב כסף כאמור בסעיף 11(ב).
לבסוף אוחז המערער ביד מידת הצדק: כיצד זה, זועק בא-כוחו המלומד, שבעקבות אירוע כמו מלחמת יום הכיפורים "יפסיד הצד האחד לכל אורך החזית, ואפילו לא ישולם לו שכר עבודתו שלו ושל פועליו, ציודו ואביזריו יוצאו מכלל שימוש וייחבלו ללא פיצוי, בעוד שהצד השני יזכה בכל היתרות ועוד יפסקו לו פיצויים"! התשובה כבר ניתנה בידי החכם באדם: אל תהיי בתוקעי כף, בעורבים משאות (משלי כ"ב 26): אל תקבל על עצמך ערבות למשא שאין אתה יכול לשאתו; משערבת לכך שהמחירים לא יעלו, עליך לעמוד בדיבורך; ואם אין לך לשלם - אל תשאל למה יקח משכבך מתחתיך (שם 27).
הערעור נדחה.
בכל הנסיבות לא הייתי עושה צו להוצאות בערעור זה.
השופטת בן-פורת
אני מסכימה.
אך חסד עשו עם המערער, הן השופטת המלומדת שלא חייבה אותו משום מה בנוסף להחזר 31,000 ל"י גם בתשלום ההפרש בין המחיר המוסכם בסך 285,000 ל"י לבין המחיר החדש בסך 300,000 ל"י; והן המשיבים שלא טרחו להגיש ערעור שכנגד. ברור כי במקום 285,000 ל"י עלתה העבודה למשיבים סך כולל של 331,000 ל"י. מכאן שההפרש לצורך סעיף 11(א) לחוק התרופות מתבטא ב-46,000 ל"י, העולה ב-15,000 ל"י על הסך שקבל המערער. רק אלו עלתה השלמת העבודה פחות מ-285,000 ל"י היה מקום להשאיר בידי המערער חלק או כל מה שקבל, או אף לפצותו בתשלום נוסף (הכל בהתאם להפרש בין המחיר הקודם לפי ההסכם החדש, הנמוך ממנו).
אף אני מוכנה להשאיר בצריך עיון את שתי השאלות שפורטו בחוות דעתו של מ"מ הנשיא הנכבד מ` לנדוי.
נוכח הנסיבות האומללות של המקרה מסכימה אני שאין לפסוק הוצאות בערעור.
מ"מ הנשיא לנדוי
אני מסכים, אך שני דברים ברצוני להשאיר בצריך עיון:
א. השופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי הניחה וגם חברי הנכבד, השופט ח` כהן, מניח, כי ביולי 1973 כאשר עשה המערער את החוזה הנדון, לא חייב היה לראות מראש, בגדר סעיף 18(א) של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, כי מלחמת יום הכפורים תפרוץ. אמנם פרוץ המלחמה, כאשר זו פרצה ביום הכפורים, הפתיע את הנהגתה הצבאית והמדינית של המדינה ומה שאלה לא חזו מראש, סתם אזרח בודאי לא חייב היה לראות מראש. אבל השאלה היא לדעתי אם, כל עוד תשלום אינו שרוי בין ישראל וכל שכנותיה, סכנה של פרוץ מלחמה במועד כלשהו, קרוב או רחוק, אינה קיימת תמיד, כך שבעניני מלחמה ושלום הבלתי-צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל; והאם אין די בסכנה צפויה כזאת כדי שתישלל טענת הסיכול עקב פריצת מלחמה?
ב. השאלה השניה שברצוני להשאירה בצריך עיון היא אם המערער לא היה חייב לבצע את מה שהתחייב לבצע לפי החוזה אף אלמלא אותו תנאי מכביד בחוזה בדבר מחירים קבועים שקיבל על עצמו.
החלט לדחות את הערעור.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"א באלול תשל"ט (13.9.1979)
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
