בפרשתנו אנו מוצאים את הציווי בענין ברכת כהנים: "וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם: "יברכך ה' וישמרך; יאר ה' פניו אליך ויחנך; ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". (ו, כב-כז).
בכל בנוגע למספר המצוות הנוגעות לברכת הכהנים קיימות דעות שונות, דבר שהוביל להבנות שונות בהיקף תחולתה של המצוה.
שלש מצוות: הגמרא במנחות מד, א מציינת כי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה, מהטעם שהציווי נכפל שלש פעמים (יברכך ה', יאר ה', ישא ה'), אך דעה זאת נדחתה בפועל ידי כל מוני המצוות. בענין זה קבע הרמב"ם את הכלל התשיעי שלו בספר המצוות, הקובע ש"אין ראוי למנות את הלאווין והעשה, אלא את הדברים שמוזהרים עליהם ושמצווים בהם". במלים אחרים – אין הולכים אחר כמות הפעמים שציווי ספציפי מופיע בלשון הכתוב, אלא בוחנים את ענין המהותי העומד מאחורי הציווי (למשל – איסור אכילת דם נמנה כאיסור אחד, למרות שהאזהרה בעניינו מופיעה שבע פעמים). הרמב"ם אמנם הביא את דברי הגמרא הנ"ל בהלכות תפילה וברכת כהנים (טו, יב), אלא שדקדק בלשונו וכתב: "כל כהן שאינו עולה לדוכן אף על פי שביטל מצות עשה, הרי הוא כעובר על שלשה עשה".
שתי מצוות: בעל הלכות גדולות ציין שתי מצוות: האחת – נשיאת כפים - במסגרת הקבוצה הדנה במצוות החלות על היחיד; והשניה – ברכת כהנים – במסגרת הקבוצה הדנה בפרשיות המסורות לציבור. הר"י פערלא (סהמ"צ לרס"ג, עשה טז) חיבר דברים אלו לשיטות ראשונים אחרות וחידש כי מדובר בשתי מצוות בעלות אופי שונה לגמרי – האחת: חובה על הכהנים לברך את הציבור, והשניה חובת על הציבור להתברך מפי הכהנים.
גם הרשב"ץ בספר זהר הרקיע מנה שתי מצוות: האחת – החובה על הכהנים לברך את העם. השניה – איסור לישראל לשאת את כפיו.
מצווה אחת: שיטת הרמב"ם – חובה על הכהנים לברך את ישראל. מצווה זאת מוזכרת אצל הרמב"ם במספר מקומות בשינויים מסויימים. לעתים ציין בהגדרת המצווה רק את עצם החיוב (מנין מצוות עשה בהקדמה), ולעתים ציין כי החיוב כולל "לברך את ישראל בכל יום". בענין זה הסביר הרב נחום רבינוביץ (יד פשוטה, הלכות תפילה, פתיחה לפרק ארבעה עשר) כי קיימת חובה על כלל הכהנים לברך את ישראל בכל יום, בדומה לעבודה במקדש (שגם בה שולבה ברכת כהנים) שחלה בכל יום, ואולם אין חובה על כל כהן אינדבידואלי לברך בכל יום. סוגיה אחרת הקשורה לשיטת הרמב"ם היא האם החיוב מן התורה לברך את ישראל הוא גם בבית המקדש, במסגרת עבודת הכהנים במקדש, וגם בגבולין (במסגרת התפילה), או שבגבולין החיוב הוא רק מדרבנן (ראה גם במשנה תורה, הלכות תמידין ומוספין ו,ה)
לא נמנית כמצווה עצמאית: ר"י פערלא, בדבריו לספר המצוות לרס"ג, עשה קנ"ה, מביא את דברי רס"ג באזהרותיו לעשרת הדיברות, אשר כלל אינן כוללות את מצוות ברכת כהנים במנין תרי"ג. ההסבר המובא שם הוא שלפי אותה שיטה חובת הכהנים לברך את ישראל חלה מן התורה רק במסגרת עבודת הכהנים בבית המקדש, וחובה זאת אינה ראויה להימנות כמצוות עשה עצמאית, אלא כחלק ממצוות עשה כוללנית הכוללת את כל סדר עבודתם של הכהנים במקדש (על פי שיטת הרמב"ן בהשגותיו לכלל י"ב בספר המצוות, ובניגוד לשיטת הרמב"ם שם).
עדכוני מכס ורגולציה
