המקור העיקרי למנין המצוות המפורסם "תרי"ג מצוות" הוא בדבריו של רבי שמלאי בסוף מסכת מכות (כג, ב): דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה - שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? 'תורה צוה לנו משה מורשה' – 'תורה' בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי; 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום. דברים אלו התקבלו על דעתם של כל מוני המצוות כמעט. כך, למשל, כתב הרמב"ם בספר המצוות: "שכל המצוות שכולל אותן ספר התורה, שצונו ה' בהן, הם שש מאות ושלש עשרה מצוות... וזה מה שלא נעלם מאף אחד מכל מי שמנה את המצוות, כלומר שזהו מנינן"
הרמב"ןבהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בשורש הראשון, מעלה ספיקות ביחס למאמרו של רבי שמלאי, בשני מישורים: האחד - האם דעתו של רבי שמלאי מוסכמת גם על דעת שאר החכמים; והשני -האם דבריו של רבי שממלאי באו על פי מסורת קדומה, או שכך עלה לו בחשבונו. ואולם, על אף הספיקות מסיק הרמב"ן בסופו של דבר כי מנין תרי"ג הינו מסורת ממשה מסיני, אלא שהחכמים נחלקו לעיתים בשאלה האם ענין ספציפי הוא מצוה מן התורה או לא.
מדבריו של הרמב"ן עולה כי רק שלעיתים מוני המצוות נחלקים לגבי מנייתו של ענין פלוני כמצווה (כפי שאנו מראים בחלק ניכר מעיונינו) אלא שגם החכמים עצמם נחלקו בענין זה(וכפי שנראה מיד - גם הרמב"ם מסכים לעמדה זאת).והנה, פרשתנו מספקת דוגמא מצוינת לקביעתו הנ"ל של הרמב"ן. כל מוני המצוות מנו את ענין פסח שני כמצווה (יש שמנו כמצוה אחת ויש שמנו כשתיים). אלא שעניינו של פסח שני כציווי עצמאי שנוי במחלוקת תנאים, כפי שציין הרמב"ם מפורשות בהתייחסו למצווה זאת (עשה נז): "שכבר נחלקו חכמים בפסח שני, אם הוא המשך דיני הראשון או שהוא ציווי מיוחד בעצמו, ופסק ההלכה, שהוא ציווי מיוחד בעצמו - ולפיכך ראוי למנותו בפני עצמו. ובגמרא פסחים אמרו: 'חייב כרת על השני - דברי רבי; ר' נתן אומר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני; ר' חנניה בן עקביה אומר: אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שני'. אחר כך שאל התלמוד ואמר: 'במאי קמיפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא, ור' נתן סבר: שני תשלומין לראשון הוא'. הנה נתבאר מה שרמזנו עליו".כלומר, לפי רבי נתן, הסובר שרגל שני הוא תשלומין לראשון, לא היה מקום למנות את פסח שני כמצווה, בהיותו פרט הלכתי של מצות פסח ראשון, ואילו לפי שיטת רבי (שהרמב"ם פסק כמותו להלכה) יש למנות את פסח שני כמצווה ביותו רגל בפני עצמו.
להשלמת התמונה נציין כי הרלב"ג, בפירושו לתורה ("התועלת הששי" של פרשת בא חלק ב) מציג דעה שונה לגמרי בענין מנין תרי"ג מצוות. לדעתו, כפי שהוצגה יפה במאמר של ב' ברנר, מנין תרי"ג - כמורכב מרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, "אינו תוצאה נלוית לפעולת מנין מדוקדק על פי העקרונות העיוניים המדריכים אילו מצוות יש למנות, אלא אדרבה, ההפך הוא הנכון -
מנין תרי"ג שימש כיעד של רבי שמלאי במנותו את המצוות, כלומר: כאשר התברר לרבי שמלאי שמנין מצוות עשה קרוב למספר רמ"ח, ומנין מצוות לא תעשה קרוב למספר שס"ה, הסתפק בכך, ונקט חשבון זה על דרך הקירוב" (ברוך ברנר, יחסו של הרלב"ג לדרכו של הרמב"ם במנין המצוות, מעליות כ').
עדכוני מכס ורגולציה
