בפרשתנו אנו קוראים את הפסוק המוכר מפרשיית ציצית: "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
השאלה האם המשפט "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" מהווה ציווי ומצוה עצמאית - שנויה במחלוקת. ר' סעדיה גאון, בספר המצוות שלו, לא מנה את ענין ולא תתורו כמצות לא תעשה, ככל הנראה מן הטעם שאין מדובר בציווי, אלא בטעם ובתכלית של מצות ציצית. כך, למשל, כתב הספורנו: "תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך שקיבלתם מצוותיו וזה בראותם הציצית שהוא כחותם באדון בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם, כלומר: מטרת הציצית היא שנזכור את מצוות ה' ולא נתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו.
ואולם רוב מוני המצוות, ובכללם הרמב"ם, מנו את "ולא תתורו" כמצות לא תעשה עצמאית. ולכאורה יקשה לדעות אלו, שהרי מדובר בציווי כללי וגורף שלא להיסחף אחרי היצר ומראה העיניים ונטיית הלב על מנת למנוע ביצוע עבירות (רש"י על אתר: "הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות - העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות"), וציווי כללי שכזה אינו נמנה במנין המצוות (השוו לכלל הרביעי שבספר המצוות לרמב"ם, המקובל על מוני המצוות).
אלא שהמעיין בלשון הרמב"ם יגלה כי מדובר באיסור קונקרטי ביותר, הנוגע לתחום עיקרי התורה (מציאות ה', אחדותו, עבודה זרה, נבואה, תורה מן השמים) ולצד האינטלקטואלי של האדם.התורה מזהירה עיסוק ספקולטיבי בעניינים אלו, ללא הכנה מוקדמת, ומתוך הנחת עבודה כי כל אחד יכול לדעת הכל:
"ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו. כיצד: פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות. ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט), כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. (הלכות עבודה זרה, ב, ד-ו).
כמובן שאין באיסור כדי זה למנוע את החובה לקיים את המצוות בדבר ידיעת ה', ייחודו, אהבתו ויראתו, שנמנו על ידי הרמב"ם כמצוות עה, אלא שהדבר צריך להיעשות באופן מדורג ומובנה, לפי דרגתו ויכולתו של כל אחד ואחד (השוו הלכות יסודי התורה ב, יח; ד, כ
).
עדכוני מכס ורגולציה
