בפרשתנו אנו מוצאים את הציווי שניתן לבני לוי - ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות. ושמרו משמרתך ומשמרת כל האוהל" (יח, א-ב).
ברור כי המקדש כשלעצמו אינו זקוק לשמירה "שאין שם פחד מאויב ולא מלסטים" (משנה תורה, הלכות בית הבחירה, ח, א).
הרמב"ם מקשר את השמירה לכבוד המקדש,ומנה את חובת השמירה כמצות עשה (כב): הציווי שנצטווינו לשמור את המקדש ולסב בו תמיד בכל לילה במשך כל הלילה כדי לכבדו ולרוממו ולגדלו". הרמב"ם מביא שם את דברי המדרש "גדולה למקדש שיש עליה שומרים, לא דומה פלטורין (=ארמון) שיש עליה שומרין לפלטורין שאין עליה שומרין",ומסביר שמגדולת הארמון ורוממותו, שיהיו שומרים קבועים עליו. ובמשנה תורה חזר הרמב"ם והדגיש "שאין שמירתו אלא כבוד לו".
במקביל למצות שמירת המקדש (שיסודה, כאמור, הוא בכבוד המקדש), מונה הרמב"ם גם את החובה ליראה מן המקדש: "מצות עשה ליראה מן המקדש... ולא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו. ואיזו היא יראתו: שלא ייכנס אדם להר הבית במקלו, או במנעל שברגליו, או באפונדתו, או באבק שעל רגליו, או במעות הצרורין לו בסדינו. ואין צריך לומר, שאסור לו לרוק בכל הר הבית".
לכאורה היה טבעי לקשור את השמירה דווקא למורא המקדש, דהיינו, שחלק ממורא מהמקדש בא לידי ביטוי באמצעות הצבת שומרים עליו. כך באמת הוסבר הענין בשיטת רס"ג, אלא שכאמור לעיל, הרמב"ם רואה את הדברים באופן שונה לגמרי, ונראה שהדברים קשורים לתפיסה כוללת בענין היחס בין כבוד ואהבה לבין יראה.
את הצמד של כבוד ויראה אנו מוצאים גם בענין כבוד אב ואם ומוראם, ובאופן דומה גם בענין אהבת ה' ויראתו.
בענין כיבוד אב ואם ומוראםכותב הרמב"ם: "כיבוד אב ואם מצות עשה גדולה, וכן מורא אב ואם. איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא- לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו... ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מרי... איזה הוא כבוד: מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה..." (הלכות ממרים ו, א-ג).
ובענין אהבת ה' ויראתו כותב הרמב"ם: "האל הנכבד והנורא הזה- מצוה לאוהבו וליראה ממנו... והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות" (הלכות יסודי התורה ב, א-ב).
נראה שקיים מכנה משותף בין כל הצמדים: היראה יוצרת ריחוק בין האדם למושא היראה: יראת ה' מתבטאת בכך שהאדם נרתע לאחוריו ומפחד; מורא אב ואם מתבטאים בכך שהאדם אינו עומד במקומם, לא סותר את דבריהם ולא קורא להם בשמם; ומורא המקדש מתבטא בכך שהאדם אינו רשאי להיכנס להר הבית באיזה אופן שירצה אלא בהגבלות מסוימות. האהבה והכבוד באים דווקא לקרב את האדם למושא האהבה והכבוד: אוהב ה' מתאווה תאווה גדולה לידע את ה' הגדול, והמכבד אביו ואמו מאכיל אותם ומשקה אותם – פעולות המבטאות קרבה. ומכאן, שהכהנים והלווים השומרים את המקדש – אין מטרתם הראשונית למנוע כניסה של גורמים כלשהם למקדש, אלא לעורר את ההערכה למקדש וההתפעלות ממנו. שמירה של קירבה ולא של הרחקה.
(לכיוון אחר ומנוגד ראו בספר החינוך מצוה שפח, וביאור ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג, חלק א, דף קיד, א).
עדכוני מכס ורגולציה
