פרשתנו דנה באריכות בטהרתו של מי שנטמא בעקבות מגע במת: "הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר", ובהמשך ממשיכה לדון בשני היבטים של טומאת המת – טומאת המגע וטומאת האוהל (היבט שלישי – טומאת משא - אינו מפורש בכתוב, אלא עיקרו בתורה שבע"פ, ותוקפו מדאורייתא).
הרמב"ם מנה את דין טומאת המת כמצוה– "הציווי שנצטווינו להיות המת מטמא, ומצווה זאת כוללת כל דיני טומאת מת" (עשה קז), וכבר הסברנו בעבר שאין חובה אקטיבית להיטמא למת, אלא שמדובר בסטטוס הלכתי הגורר אחריו תוצאות (איסור כניסה למקדש, למשל). כמו כן מנה הרמב"ם כמצוה את אופן טהרת המת – דהיינו דיני מי נידה, שיהיו מטהרים באופן מסוים ומטמאים באופן אחר (עשה קח)
ר' סעדיה גאון, לעומת זאת לא מנה את דין טומאת המת כמצוה, אלא רק את אופן טהרת המת באמצעות מי הנידה. ר"י פערלא, בביאורו לספר המצוות של רס"ג, הסביר זאת בכך ששיטת רס"ג במנין המצוות היא שיש ללכת לפי לשון הכתוב, ובמקרה שלפנינו, כל האיזכור של טומאת המת לא נעשה למען עצמו אלא לשם הדיון באופן הטהרה, שהרי הפרשה מתחילה באופן הכנת מי נידה, ולאחר מכן – דנה באופן השימוש בהם, ללמדנו כי הם הציר שעליו סובב כל הענין.
הרעיון שמביא ר"י פערלא , לפיו רס"ג נצמד במנין המצוות לפי לשון הכתוב, מציב מחלוקת תהומית בין הרמב"ם לרס"ג בדבר מנין המצוות. בכלל השביעי לספר המצוות קובע הרמב"ם כי אין לפנות את פרטי ההלכות כמצוות נפרדות, ולכן, למשל, בטומאת האדם המצורע הרמב"ם מונה רק מצות אחת – שיהיה האדם המצורע מטמא, וזאת על אף שקיים דיון נפרד בענין טומאת השאת, השחין והמכווה, הבהרת, והנתק. רס"ג לעומת זאת – מונה בענין המצורע לא פחות משבע מצוות, וכל זאת בעקבות לשון התורה.
במלים אחרות – בבואו לדון במנין תרי"ג מצוות מגיע הרמב"ם מצויד בעקרונות על, אשר מכתיבים לו את מנין המצוות. מובן כי ללשון התורה יש משקל חשוב ביותר, אך סיווג הציוויים הניתנים בתורה – האם הם ימנו כמצוות נפרדות או כפרטים של מצוות אחרות או שכלל לא יימנו – כל זה ייעשה בהתאם לעקרונות העל. בשפה פילוסופית יותר – הרמב"ם הינו רציונליסט. רס"ג לעומת זאת נצמד ללשון התורה והולך בעקבותיה, וקובע את מנין המצוות שלו לפי הנתונים בשטח. במובן זה, בענייננו, רס"ג הוא אמפריציסט.
וכך, לשיטת הרמב"ם העיסוק בענין טומאת מת מלמד על כך שקיים גדר הלכתי ברור של טומאת מת הראוי להימנות כמצוה (מה גם שהדיון בטומאת מת המופיע בפרשתנו הוא די ברור, בשונה מעמדתו של ר"י פערלא). את הדגש נותנים על הענין הנדון, ולא על הממצאים הלשוניים. לשיטת רס"ג, לעומת זאת, יש לדקדק עיין בלשון התורה על מנת להבין האם קיים ציווי עצמאי או שהוא מובא בהקדמה לענין אחר.
הבדלי גישה אלו אינו נמצאים רק בין הרמב"ם לרס"ג (וגם לרס"ג יש כמה עיקרים משלו), אלא גם בין הרמב"ם למוני מצוות אחרים, ונשוב ונדון בכך בעיונינו הבאים.
עדכוני מכס ורגולציה
