בפרשתנו, מנבא בלעם את הדברים הבאים: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב; דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל-בני-שת. והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר-אויביו; וישראל, עושה חיל".
הרמב"ם מסביר דברים אלו כמוסבים גם על המלך המשיח(הלכות מלכים יא, א): "בפרשת בלעם נאמר, ושם ניבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דויד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שיעמוד מבניו, שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר "אראנו ולא עתה" זה דויד; "אשורנו ולא קרוב", זה המלך המשיח. "דרך כוכב מיעקב", זה דויד; "וקם שבט מישראל", זה המלך המשיח. "ומחץ פאתי מואב", זה דויד.. "וקרקר כל בני שת" זה המלך המשיח..., "והיה אדום ירשה" – לדויד..., "והיה ירשה שעיר- אויביו", זה המלך המשיח...
ומיהו מלך המשיח? מסביר הרמב"ם שם: "המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה".
כידוע, אחד מי"ג העיקרים ("עיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה") שמנה הרמב"ם הוא המשיח. "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו".
אלא שבתוך מנין תרי"ג מצוות של הרמב"ם לא קיימת מצוה בסגנון של "להאמין בביאת המשיח", והדברים קשים, שהרי כיצד יתכן שאמונה בדבר שנמנה כאחד מעיקרי התורה, לא תיחשב כמצוה עשה?
ניתן לספק כמה תשובות: האחת - שבתוך מנין המצוות לא נמנים עניינים מחשבתיים-הגותיים אלא רק עניינים מעשיים, ולכן אין מונים ענייני אמונה כמצוות. אלא שדבר זה נסתר על ידי דברי הרמב"ם בספר המצוות (הכלל התשיעי), שכותב: "דע, שכל ציוויי התורה ואזהרותיה הם בארבעה דברים: בדעות, במעשים, במידות ובדבור. וזהו שציוותה אותנו להאמין ולקבל איזו דעה, כגון: שנצטווינו להאמין בייחוד ובאהבת השם יתעלה ויראתו". כלומר, גם ענייני מחשבה ראויים להימנות כמצוה.
תשובה אחרת היא שהתורה אינה מציינת ציווי מפורש להאמין במשיח, ואף הפסוק העיקרי המובא על ידי הרמב"ם לתמיכה בעיקר זה ("ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים") אינו מובא בלשון ציווי, ואף אינו מדבר דווקא על המשיח האנושי, והוא יכול
להתפרש כפעולה של ה' בעצמו. אלא שבמישור העקרוני גם תשובה זאת בעייתית, שכן קיימות מצות שאין לגביהן ציווי מפורש בתורה, ורק באמצעות התורה שבעל פה ניתן לקבוע כי מדובר בציווי (למשל: האיסור על יין נסך, ועוד), וכך גם בעניינו – באמצעות דברי המדרשים ניתן להבין שהאמונה במשיח - מחוייבת.
אלא שהמדייק בלשון הרמב"ם יראה כי בענין האמונה במשיח באמת אין ציווי ספציפי, אלא קבלה של מה שהתורה מספרת עליו ("וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו"; מלכים יא, א, ולשון דומה גם בהקדמה לפרק חלק). האמונה בביאת המשיח אינה מחוייבת בשל ציווי ספציפי, אלא נובעת מעדות התורה ומעיקרון היסוד לפיו הדברים המסופרים בתורה הינם נכונים, לכן לא ניתן למנות אמונה זאת כמצות עשה ספציפית.
עדין יש לשאול מדוע התורה עצמה בחרה ללכת בכיוון הזה, כלומר – מדוע הקב"ה לא ציווה באופן מפורש על אמונה בביאת המשיח? מקוצר המקום לא נשיב על כך כעת, ונרחיב בדבר בעיוננו בפרשת נצבים בע"ה.
עדכוני מכס ורגולציה
