בפרשתנו אנו קוראים על סיפורן של בנות צלפחד שבעקבותיו נקבעו דיני הירושה בישראל: "ואל-בני ישראל, תדבר לאמור: איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו, לבתו. ואם אין לו בת, ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים, ונתתם את נחלתו לאחי אביו. ואם אין אחים לאביו, ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו, וירש אותה. והייתה לבני ישראל לחוקת משפט, כאשר ציווה ה' את משה".
במאמרו בענין עקרונות דיני הירושה (פרשת השבוע, גליון מס' 82, המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים) מסכם בן ציון גרינברגר את כלליו העיקריים של סדר הירושה:
"א. סדרי עדיפות בשלשלת הירושה: בדרגה הראשונה, הבנים וצאצאיהם; בדרגה השנייה, כשאין יורשים מן הדרגה הראשונה, הבנות וצאצאיהן; בדרגה השלישית, האב וצאצאיו; בדרגה הרביעית, אבותיו הרחוקים יותר של המוריש וצאצאיהם. ב. בכור: בנו הבכור של המוריש יורש "פי שניים" ממה שנוטל כל בן שאינו בכור... ג. בן זוג: הבעל יורש את כל עיזבונה של אשתו. לעומת זאת, האישה אינה יורשת את בעלה. במקביל לשלילת זכות הירושה מן הבנות (כשיש בנים) והאלמנה, הטילה ההלכה את עול פרנסתן על הבנים וקבעה להן זכות לפירעון הכתובה (לאלמנה), למזונות מן העיזבון (לאלמנה ולבנות) ונדוניא (לבנות)".
מסגרת דיני הירושה נמנית כמצות עשה בספר המצוות של הרמב"ם – "הציווי שנצטווינו בדיני נחלות", והיא סוגרת את רשימת רמ"ח מצות עשה.
נראה, כי הרמב"ם בחר לסיים במצוה זאת את רשימת מצוות העשה משתי סיבות: ראשית, על מנת להציב "סולם ערכים" ברור תמונה ברורה של מהם הדברים היותר חשובים – ידיעת ה' ועבודתו (ואך טבעי הוא שהמצוה הראשונה ברשימת מצות העשה היא ידיעת ה', השניה היא ידיעת אחדותו, והשלישית היא אהבתו), והדברים החשובים פחות – ממונו של אדם.
שנית, על מנת להראות שהתורה מתייחסת גם למצבי קצה כמו מה ייעשה בסוף חייו של האדם עם קניינו (שהוא הדבר הנפרד ביותר מהאדם), שכן התורה אינה מותירה "שטחים מתים" בחייו של האדם מישראל, אלא רואה חשיבות להסדיר גם אותם. ואמנם הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ג, מב) הסביר כי הירושה ניתנת דווקא לקרובי המוריש, מהטעם שהם זכאים לירושה יותר מכל אדם אחר: "ועוד מדיני ממונות – הירושות, והיא מידה נעלה, כלומר שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו, וכיון שהוא הולך למות, אל תהי עינו צרה ביורשו, ואל יפזר ממונו, אלא יניחנו ליותר זכאי מבני אדם בו, והוא הקרוב קרוב יותר, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו". כלומר, גם הטיפול בממונו של אדם לאחר מותו צריך להיעשות באופן שיגשים תכלית רצויה.
מצב דומה מצאנו גם ברשימת מצות לא תעשה. היא נפתחת בעיקרון המרכזי "שלא להעלות במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה'" (מצות לא תעשה א'), ומסתיימת גם היא בענין הקנין, במקרה קצה – המלך, אשר מצווה שלא ירבה לו כסף וזהב (מצות לא תעשה שס"ה).
ואכן, הרמב"ם התייחס להשתרעותן הרחבה של מצוות התורה, הן לגבי אופן ביצוען: "כל ציוויי התורה ואזהרותיה הם בארבעה דברים: בדעות, במעשים, במידות ובדבור" (הכלל התשיעי לספר המצוות), והן לגבי תכליתן: "מטרת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף" – (מורה נבוכים ג, כז). עמדה זאת מתבטאת, אפוא, גם באופן הסידור של מנין המצות.
עדכוני מכס ורגולציה
