פרשתנו נפתחת בציווי "זה הדבר אשר ציווה ה': איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".
מוני המצוות ראו בציווי זה מצוות לא תעשה: למשל, הרמב"ם במצות לא תעשה קנ"ז כותב: "האזהרה שהזהרנו מלעבור על מה שחייבנו עצמנו בדיבור, אף על פי שהוא בלי שבועה - ואלו הם הנדרים.... ובא הפירוש: "לא יחל דברו" - לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב עצמו דבר ולא יקיימנו".
ומהו הנדר? במשנה תורה (הלכות נדרים, פרק א), מסביר הרמב"ם שקיימים שני סוגים של נדרים – נדרי איסר ונדרי הקדש: "הנדר נחלק לשתי מחלקות: החלק הראשון הוא שיאסור אדם על עצמו דברים המותרים לו
, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עליי שלושים יום... בכל לשון שיאסור, הרי זה נאסר בהן... ועל זה נאמר בתורה "לאסור איסר על נפשו"... וחלק זה, הוא שאני קורא אותו נדרי איסר. והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר הרי עלי להביא עולה, או הרי עליי להביא שלמים, או מנחה... וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש".
מדוע אסרה התורה על אדם שלא לקיים את מה שהוא אסר את עצמו בו, הרי סוף סוף מדובר בהתחייבות עצמית של האדם?מספר תשובות ניתנו בדבר:
הרמב"ם(מורה הנבוכים ג, מח) נעזר בדברי חז"ל במסכת אבות "נדרים סייג לפרישות" והסביר כי אם האדם החליט לעשות צעד אחד קדימה בעצירת תאוות האכילה והשתייה, הרי שבאה התורה, באמצעות איסור חילול הנדרים, לסייע לו להשיג את תכלית הנדר ולמנוע ממנו לחזור אחורנית, בבחינת "הבא ליטהר מסייעין בידו". האיסור נועד אפוא לסייע במימוש תכלית הנדר.
מדברי ספר החינוך(מצוה לב) עולה כי הדגש ניתן בהם על חשיבות קיום הנדר כשלעצמו, מהצד הדתי שבו: כשאדם אוסר על עצמו לאכול דבר מה, או שנודר להביא קרבן, הוא מבצע פעולה הדומה לציוויים שנותן הקב"ה בענייני איסור והיתר וקרבנות. חזרתו של אדם ממה שהתחייב בו בעניינים אלו תביא להקלת ראש בציוויי ה', ועל כן הדבר נאסר בצו ה'.
ר' דוד הכוכבי, בספר המצוות שלו (מגדל דוד – ספר מצוה, מצות עשה פה), עומד על הצד האינטלקטואלי שבנדר: "וכוונת מצוה זו מבוארת, שמשלמות האדם שיקיים דיבורו אשר בו נשלם משאר בעלי חי, ונתן לו לבחון האמת מן השקר, וצריך שיהיה דבורו קדש". כלומר, יש ערך עצמי, אנושי, בקיום התחייבויות, גם כאשר האדם מחייב את עצמו בלבד.
עדכוני מכס ורגולציה
