בפרשתנו אנו קוראים את דבריו של משה אל ישראל: "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא אמור: שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוהים הוא".
ענין "לא תגורו מפני איש" נמנה כמצוות לא תעשה בספר המצוות של הרמב"ם (לא תעשה רע"ו): "האזהרה שהוזהר הדיין מלירוא מאדם מזיק בליעל ורע המידות עד שלא יפסוק עליו דין צדק, אלא חייב לפסוק ולא יחוש למה שיקרה לו מן הנזקים מאותו אדם
. אמר יתעלה: "לא תגורו מפני איש". ולשון ספרא: "לא תגורו מפני איש, שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני שמא יהרוג את בני, שמא ידליק גדישי, שמא יקצוץ את נטיעותי - תלמוד לומר: לא תגורו מפני איש". (ראה גם הלכות סנהדרין, כב, א-ב).
במאמרו "לא תגורו מפני איש – עצמאות הרשות השופטת" (פרשת השבוע, דברים תשס"ה, משרד המשפטים – המחלקה למשפט עברי) כותב אביעד הכהן כדברים האלו: "עדויות רבות שעלו בידינו, בעיקר מספרות השו"ת - שאלות ותשובות, מלמדות שמימות עולם היו בעלי דין קשים שאיימו על שופטים במפורש ובמשתמע, וביקשו להניאם מלשפוט דין אמת, עד שנאלצו חכמים לתקן חכמים תפילה הנאמרת בכל יום, שנראית כתפילתם של שופטים: "שתציליני היום ובכל יום מדין קשה ומבעל דין קשה". מהותו של "בעל דין קשה" זה לא נתבררה כל צורכה... אכן, בעקבות דברי הגמרא (סנהדרין ו ע"ב), פירש רבי יוסף קארו מונח זה גם כנגד בעל דין שרודף את הדיין, כדי שיהַפֵּך את פסק הדין שנפסק נגדו".
בהמשך המאמר, מובאים דבריו של הרשב"א לחובת בית הדין לשמור על עצמאותו: "ואם מפני שהפסידם [=שביקש לאיים על בית הדין] מחמת השר, אין זה מציל [=מונע] את בית דין מלהיזקק לתובע. שאם הוא הפחידם לעשות עמהם שלא כדין, שמא אין בידו כוח, ומפחידם בדברי הבאי. ועוד, שאם כן, יהו כל אדם עושין כן, שאין לך אחד שלא יוכל להזיק. ואם כן, אין הגדולים נידונים לעולם?! והתורה אמרה: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא".
עצמאות הרשות השופטת קשורה בקשר הדוק במינוי שופטים מתאימים – בקיאים בדברי התורה, בעלי מידות טובות והתנהגות ראויה, ובשלילת מינויים לא ראויים, כמו מינוי קרובים, מינוי אנשים שאין להם הכישורים המאימים, ועוד
. התורה עצמה מצביעה על הקשר בין הדברים, שכן הציווי שקדם ל"לא תגורו מפני איש", באותו פסוק, הוא "לא תכירו פנים במשפט", וציווי זה פורש כמופנה אל הממונה להושיב דיינים, שמחויב שלא למנות דיינים שאינם בעלי הכישורים המתאימים.
הנה דבריו המפורשים של הרמב"ם בענין זה (מצוות לא תעשה רפ"ד): האזהרה שהוזהר בית דין הגדול או ראש גלות מלמנות דיין שאינו בקי בחכמת התורה וימנה אותו בגלל מעלות שיש בו, הרי הוא מוזהר על כך; אלא אין מביטים במנויים התורניים אלא לבקיאות האדם בחכמת התורה וידיעת ציווייה ואזהרותיה והתנהגותו במעשים המתאימים לכך. והאזהרה מלמנות ממונה בגלל מעלות אחרות היא אמרו יתעלה: "לא תכירו פנים במשפט". ולשון ספרי: "לא תכירו פנים במשפט - זה הממונה להושיב דינין", כלומר: שאזהרה זו אינה אלא לאדם שיש לו הרשות למנות דיינין על ישראל, שהוזהר מלמנותם בגלל דבר מכל מה שהזכרנו לעיל. אמרו: שלא תאמר: איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, ונמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע - לכך נאמר: "לא תכירו פנים במשפט".
עדכוני מכס ורגולציה
