בפרשתנו אנו קוראים את הציווי הבא: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה; ונשל גויים רבים מפניך - החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי, והחיווי והיבוסי - שבעה גויים, רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך, לפניך - והכיתם: החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם". מכאן נלמדו שתי מצוות לא תעשה: "איסור כריתת ברית", ו – "לא תחונם". באשר להיקף האיסור של תחונם, נתפרש הדבר אצל הרמב"ם כאיסור לחמול עליהם ואיסור לשבח שום דבר ממה שמשובח להם (סהמ"צ ל"ת נ').
אלא שנשאלת השאלה כלפי מי מופנים האיסורים הללו? עם מי אסור לכרות ברית – עם שבעת העממים שחיו בארץ בישראל או עם כל עובדי עבודה זרה? ואת מי אסור לחון – את שבעת העממים או את כל עובדי עבודה זרה?מפשוטו של מקרא נראה כי מדובר דווקא בשבעת העממים, שהרי התורה מציינת באופן ברור (בפסוק שהובא לעיל) מי הם אותם גויים שאיתם אסור לכרות ברית ושאותם אסור לחון – "שבעה גויים רבים ועצומים ממך", וכך באמת כתב הסמ"ג (ל"ת מ"ז) - "שלא לכרות ברית לשבעה עממים", ולגבי לא תחנם - "ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם
ומדבר בשבע האומות דווקא" (ל"ת מ"ח; ראו את שיטת הביניים של התוספות, יבמות כג, א, ד"ה ההוא).
לעומת זאת, הרמב"ם במשנה תורה (הלכות ע"ז פרק י) פסק בצורה ברורה כי האיסורים מופנים כלפי כל עובדי עבודה זרה, ולאו דווקא כלפי שבעת העממים: "אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה, שנאמר "לא תכרות להם ברית". אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם"..., וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם: שנאמר "ולא תחונם", לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים".
ניתן לראות את שיטת הרמב"ם כעולה גם היא בקנה אחד עם פשוטו של מקרא. אמנם התורה מזכירה בקשר לאיסורים אלו את שבעת העממים, אלא שאין זאת משום שהאיסור חל עליהם בדווקא, אלא משום שהם היו עובדי עבודה זרה הרלבנטיים לשעה שבו ניתן אותו הציווי. במלים אחרות, בעת הכניסה לארץ מודיע ה' לישראל – אסור לכם לכרות ברית עם עובדי ע"ז, ולכן אל תכרתו ברית עם שבעת העממים. (על שינויים בין דברי הרמב"ם במשנה תורה לדבריו בספר המצוות ראה בפירוש יד פשוטה על הלכות עבודה זרה, ראש פרק י').
ההבנה שאין מדובר באיסור פרסונאלי המופנה דווקא לשבעת העממים, שאין לכרות עמם ברית, אלא בציווי החל על כלל עובדי עבודה זרה, מעוגנת בתפיסתו של הרמב"ם בענין עשיית השלום (הלכות מלכים פרק ו'). הרמב"ם פוסק את העיקרון ש"אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום" וכל אדם - אם הוא משלים, מקבל על עצמו שבע מצוות בני נח ומקבל על עצמו את ריבונותה המוחלטת של ישראל ואת היותו למס, אין עושים איתו מלחמה. עיקרון כללי זה מוחל גם על מלחמת המצווה של ירושת הארץ - ואם שבעת העממים עשו שלום עם ישראל וקיבלו עליהם שבע מצוות בני נוח, אין הורגים מהם נשמה. ומכאן ברור שאם עשיית השלום עם שבעת העממים, אינה שונה מעשיית השלום עם עובדי עבודה זרה אחרים, הרי שגם איסור כריתת הברית עמם (שהוא הצד השני שלא אותה מטבע) אינה שונה מאיסור כריתת ברית עם עובדי עבודה זרה אחרים. ואכן, אילו איסור כריתת הברית היה מתייחס רק לשבעת העממים, יכול היה הרמב"ם להחריג את ענין שבעת העממים מעיקרון הקריאה לשלום, והיה קובע שלגבי שבעת העממים אין חובה כזאת. גם אחד מהתנאים לעשיית השלום עם שבעת העממים – שיקבלו שבע מצוות בני נוח, מלמד על כך שהבעיה עימם הינה במישור העבודה הזרה, שקיימת לא רק אצלם.
עדכוני מכס ורגולציה
