בפרשה מובאים דברי ה': "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי, אשר אנוכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלוקיכם, ולעובדו, בכל לבבכם, ובכל נפשכם". על פסוק זה מביא התלמוד הבבלי (תענית ב, א) את הברייתא: "תניא: לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה".
נחלקו הראשונים בשאלה מהו מעמדה המדוייק של התפילה. הרמב"ן (בדיעה ראשונה) כתב כי כל החיוב להתפלל הינו מדרבנן. באפשרות שניה העלה הרמב"ן כי יתכן וקיים חיוב מן התורה להתפלל ולזעוק אל ה' בעת הצרה (וכך כתב גם הסמ"ק במצות עשה י"א). בכל מקרה, הרמב"ן לא מנה את התפילה כמצות עשה.
ראשונים אחרים (רס"ג, ועוד) מנו באופן מפורש את התפילה כמצווה עשה מן התורה, אלא שלדעתם מדובר בצווי מסגרת, וכל תוכנו נקבע על ידי החכמים: האם מצוה להתפלל בכל יום, כמה פעמים להתפלל, נוסח התפילה ועוד.
הרמב"ם (תחילת הלכות תפילה), לעומת זאת, קבע כי כבר מדאורייתא קיימת חובת תפילה יותר קונקרטית - להתפלל בכל יום:
"מצות עשה להתפלל בכל יום.... ואין מניין התפילות מן התורה, ולא מִשְׁנֵה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה. אלא חיוב מצוה זו, כך הוא: שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להן בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו: כל אחד כפי כוחו".
לא ברור מהו המקור לדבריו של הרמב"ם בענין חובת התפילה בכל יום,וכבר שאל על כך הכסף משנה: "ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום, שאם אינה בכל יום, אולי נבוא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת, ואם כן על כרחך החיוב הוא להתפלל בכל יום".
אלא שככל הנראה החובה להתפלל בכל יום נובעת מכך שהתפילה היא בגדר עבודה שבלב, אשר מוגדרת על ידי הרמב"ם (מו"נ ג, נא) כ"הפעלת המחשבה בה' לבדו לאחר השגת הידיעה אותו", דהיינו, קשר או דבקות מחשבתית ואינטימית בין האדם לבין קונו, החלה באופן תמידי. בהתאם לכך, בלתי אפשרי לראות בתפילה אירוע חד פעמי, אלא שהיא בוודאי אירוע מתמיד, החל יום יום. (השווה לדברי הכוזרי -
(מאמר שלישי, ה) "כשם שהתפילה היא כגרעין הזמן ופריו ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה").
ואכן, מהותה של התפילה כעבודה שבלב מציבה דרישות ברורות של כוונה, שאינן קיימות ברוב המצוות.וכך כתב הרמב"ם בהלכות תפילה: "מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו – יחזור ויתפלל בכוונה. ואם כיוון את ליבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך". ולא רק זאת, אלא שהכוונה אינה נדרשת רק בעת ביצוע התפילה, אלא משתרעת גם לזמן מוקדם יותר – ההכנה לתפילה: "מצא דעתו משובשת וליבו טרוד - אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר -אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו... כיצד היא הכוונה - שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה; לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל, בנחת ובתחנונים".
עדכוני מכס ורגולציה
