בפרשתנו אנו קוראים את הציווי "את כל הדברים אשר אנוכי מצווה אתכם, אותו תשמרו לעשות. לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (יג, א). בענין זה מנה הרמב"ם שתי מצוות נפרדות: לא תעשה שי"ג – "שלא להוסיף על מצוות התורה, בין מצוות שבכתב, בין בפירושה שקיבלו על פה", ולא תעשה שי"ד – "שלא לגרוע מכל מצוות התורה".
היקף האיסורים הנ"ל (המוטלים על הציבור – בית דין, והנביא) כולל הוספות מצוות חדשות וביטול מצוות קיימות, וכולל גם הוספות פרטים או ביטולם במצוות קיימות. יחד עם זאת, סבור הרמב"ם כי רשאי בית הדין לסטות מהאיסורים הללו בשני מקרים עיקריים: האחד, קביעת תקנות, גזירות ומנהגים; הללו מוגדרים מלכתחילה כסייגים לתורה ולא כדברי תורה עצמם, ולכן אינן נכללים באיסורים. במסגרת זאת נכנסות גם מצוות דרבנן כמו מקרא מגילה, עירובין, נטילת ידים ועוד. מקרים אחרים הם הם ביטול מצות עשה או הפרת מצות לא תעשה כהוראת שעה - כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים, לפי מה שהשעה צריכה (הלכות ממרים ב, ד-ט). גם הנביא רשאי להורות לעבור על דבר מדברי תורה, ובלבד שיהיה מדובר בהוראת שעה בלבד (פרט לענייני ע"ז שאין לשמוע לנביא גם לא בהוראת שעה).
ואולם, ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי (ג, מא) מציג עמדה שונה לגמרי וסבור כי יש לבית הדין יש סמכות להוסיף על דברי התורה: "אמר הכוזרי: ואיך יתכן ליישב כל זה עם אזהרת "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"? אמר החבר:לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם, לבליחדשו מצוות מדעתם ולא יתחכמו לקבוע אותן תורה לפי סברותיהם בלבד, כמעשה הקראים,ולכן הזהירם הכתוב כי יקבלו רק מן הנביאים אשר יקומו אחרי משה, ומן הכהנים ומןהשופטים. .... זאת אפוא כוונתו: לא תוסיפו על הדבר אשר ציוויתיכם על ידי משה, או עלידי 'נביא מקרבך מאחיך', לפי תנאים אשר נקבעו לנבואה; או: לא תוסיפו על הדבר אשרהסכימו עליו הכהנים והשופטים 'מן המקום אשר יבחר ה'' - כי הללו מקבלים סיוע מןהשכינה, ובהיות מספרם רב מאוד לא יתכן כי יסכימו ביניהם לדבר המתנגד לתורה; וכן לאתיתכן אצלם הטעות, בהיות חכמתם רבה, אשר חלקה בא להם בירושה, חלקה - מפאת כושרםהטבעי, וחלקה נקנה להם בעמלם". עמדה קרובה הובעה ע"י הראב"ד בהשגותיו להלכות ממרים, ט, ב).
בטעם האיסורים כתב ר' דוד הכוכבי בספר הבתים על מצות ל"ת שי"ד: "כונת אזהרה זו מכוונת לשלמות התורה, וידוע שהדבר השלם לא יקבל התוספת והחסרון וזהו גדר השלם הגמור" (ראה גם בספר חינוך, תס"ה). דברים אלו מגבשים עמדה לפיה התורה היא שלימה ומושלמת, על זמנית, ועל כן אין היא סובלת תוספות או גריעות.
מצד שני, כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מא) דברים שונים: "מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת - בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות - לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע
ואמר: לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו, כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל. עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשׂות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשֹו סְיָג לתורה. כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשׂי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת".
כלומר, לשיטת הרמב"ם התורה הינה כל זמנית, ועל כן זקוקה לעדכונים לפי הנסיבות, ואולם ביצוע עדכונים שכאלו אפשרי רק לפי כללים ברורים וללא שבירת המסגרת. דברים אלו יכולים להתאים גם לשיטת ריה"ל שהובאה לעיל.
עדכוני מכס ורגולציה
