בפרשתנו אנו קוראים את הציווי שנצטווה בו המלך: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכוהנים הלויים. והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה, לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, בקרב ישראל" (יז, יח-כ).
חובתו של המלך לכתוב לעצמו ספר תורה שני, מעבר לחובה של כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר, נמנתה על ידי הרמב"ם כמצות עשה (יז).
היקף המצווה בואר על ידי הרמב"ם בהלכות ספר תורה (ז, ב), כמו גם בהלכות מלכים (ג, א): "בעת שיישב המלך על כיסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לשמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו; ומגיהו מספר העזרה, על פי בית דין של שבעים ואחד. אם לא הניחו לו אבותיו ספר, או שאבד, כותב שני ספרי תורה: אחד מניחו בבית גנזיו, שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל; והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שייכנס לבית הכיסא, או למרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה. יוצא למלחמה והוא עימו, נכנס והוא עימו, יושב בדין והוא עימו, מסב והוא כנגדו. שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו".
טעם המצווה מפורש בתורה עצמה, אלא שיתכן שאין מדובר בטעם אחד בלבד, אלא בכמה טעמים. ניתן, למשל, להציע את הסדרה הבאה הכוללת לא פחות מחמישה טעמים: א. למען ילמד ליראה את ה'; ב. לשמור את כל דברי התורה לעשות; ג. לבלתי רום לבבו מאחיו; ד. לבלתי סור מן המצוה; ה. למען יאריך ימים על ממלכתו. ניתן גם להפריד בין סיבות ותכליות, ועוד.
כך או כך, נראה כבר מפשוטו של מקרא, כי קיימות שתי מגמות בענין כתיבת ספר תורה המיוחד של המלך, וחיבורו המתמיד אל המלך: האחת – הנהגת המלך את עצמו (למשל – "למען ילמד ליראה את ה'"), והשני – הנהגת המלך את העם ("למען יאריך ימים על ממלכתו).
דברים ברורים יותר נאמרו על ידי חכמי הדורות. בעל ספר החינוך הדגיש את המימד הפרטי - "לפי שהמלך ברשות עצמו לא יעציבהו אדם על מעשיו ולא יגער בו, ושבט פיו יכה ארצו וברוח שפתיו ימית מי שירצה בכל עמו, על כן באמת צריך שמירה גדולה, וזיכרון טוב יעמוד נגדו, יביט אליו תמיד, למען יכבוש את יצרו ויטה לבו אל יוצרו" (מצוה תצ"ד).
הרב קוק (שו"ת "משפט-כהן" סימן קכד) הדגיש את המימד הציבורי, של הנהגת העם: "ומתוך הקדושה שיש בכללות כנסת ישראל צריכה להיות גם הנהגת המלכות שלה על פי התורה, ועל-כן צריך המלך שני ספרי תורה – והיינו ספר תורה אחת בתור איש ישראל, והשניה בשביל לימוד הנהגת המלוכה".
ניתן לראות כי שני ההיבטים נכללים בדברי הרמב"ם (שהובאו לעיל), ומדוייקים בהם. ראשית, בדוגמאות המובאות על ידי הרמב"ם, נזכרת הימצאותו של ספר התורה עם המלך באירועים אישיים וגם ציבוריים: האישיים – "נכנס והוא (=ספר התורה) עימו... מסב והוא כנגדו"; הציבוריים - "יוצא למלחמה והוא עימו". שנית, דבריו של הרמב"ם מובאים, בהבדלים קלים, בשני מקומות במשנה תורה - בהלכות ספר תורה ובהלכות מלכים; הבאת הדברים בהלכות ספר תורה, בסמוך לחובה המוטלת על כל איש לכתוב ספר תורה, מייצגת את המימד הפרטי של שב"הצמדת" ספר התורה אל המלך. מאידך, הבאת הדברים בהלכות מלכים, בפרק הדן, בין היתר, בהנהגת הציבור, מלמדת על הצד הציבורי-הנהגתי שבחיבור בין המלך לספר התורה.
עדכוני מכס ורגולציה
