בפרשתנו אנו קוראים את הברכה "יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך - כי תשמור את מצוות ה' אלוקיך והלכת בדרכיו" (כח, ו). הביטוי "והלכת בדרכיו" נמנה על ידי חלק ממוני המצוות כחיוב עצמאי, אלא שמצאו בו כיוונים שונים.
הסמ"ג (מצות עשה ז') רואה בציווי "והלכת בדרכיו" ככולל התנהגויות רצויות במישור של בין אדם לחבירו: "מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים שנאמר 'והלכת בדרכיו', ואומר 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו', ומפרש בפרק ראשון של (מסכת) סוטה... מה הוא מלביש ערומים... ומבקר חולים... ומנחם אבלים... וקובר מתים... אף אתה עושה כך... שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד משפט וצדקה בארץ כן תעשה אתה".
הקושי על שיטה זאת נעוץ בכך שאם מדובר בהתנהגויות רצויות במישור של בין אדם לחבירו, כי אז על הדבר להיכלל במצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך' (שהסמ"ג מונה אותה כמצות עשה ט'), ואין צורך למנות את 'והלכת בדרכיו' כמצוה נפרדת. בדיוק מטעם זה, כך מסביר הרב פערלא בביאורו לספר המצוות של רס"ג (עשה יט, עמ' 288), לא מנה רס"ג את 'והלכת בדרכיו' כמצוה.
ובכל זאת, הרמב"ם (מצוה עשה ח') מנה את 'והלכת בדרכיו' כמצוה עצמאית, אלא שבעקבות מדרש ההלכה (ספרי יא, כב), פיתח את המצווה לכיוון שונה לגמרי מזה של הסמ"ג, הכולל תפיסה שלימה אודות מידותיו ותכונות נפשו של האדם: "ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר 'והלכת בדרכיו' כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויים – ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור, וחזק, וכיו"ב – להודיע שאילו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות פי כוחו".
ומהי אותה דרך בינונית הכלולה במצות 'והלכת בדרכיו'? כידוע, הרמב"ם, בפרק ראשון מהלכות דעות, דן במידותיו וכוחות נפשו של האדם (למשל, תכונות כמו כעסנות, תאוותנות, אכזריות, קמצנות, פחדנות, עצב, והפכיהן) וקובע כי הדרך שיש ללכת בה היא הדרך הבינונית-אמצעית, כלומר זאת שאינה נמצאת בקצוות, אלא במרחק שווה מבין שני הקצוות, לדוגמא: "לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני – לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת". מדובר בדרך התנהגות מקיפה וכוללת, והיא אינה קשורה רק לעניינים שבין אדם לחבירו, אלא משתרעת על כלל התנהגותו של האדם, גם בינו לבין עצמו (למשל, פרישות אל מול תאוותנות), ומעוגנת בציווי "והלכת בדרכיו".
עדכוני מכס ורגולציה
