הרמב"ם מונה כמצות לא תעשה את האיסור לשתות יין נסך, וסומך איסור זה על האמור בפרשתנו : "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם". וכך כתב בספר המצוות (ל"ת קצ"ד): "האזהרה שהזהרנו מלשתות יין נסך, וזה לא נאמר בו פסוק ברור בפירוש, אבל נאמר בעבודה זרה: "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם - מה זבח אסור אף יין אסור"". בכלל איסור זה באה כל אכילה של מאכלים ומשקים שהוקרבו לעבודה זרה.
הרמב"ן, לעומת זאת, חולק על הרמב"ם וסבור שאין למנות את איסור שתיית יין נסך כלאו עצמאי, וזאת מן הטעם שעניין יין נסך נבלע בתוך האיסורים הכלליים הנוגעים להנאה מעבודה זרה, הנלמדים מהפסוקים "ולא תביא תועבה אל ביתך" וכן "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם".
הסיבה לכך שהרמב"ם מנה את איסור שתיית יין נסך (וכן אכילת מאכלים אחרים המוקרבים לעבודה זרה) כמצות לא תעשה עצמאית, נובעת מכך שיין נסך אסור גם אם אין לו שווי ממוני כלשהו, כגון טיפת מים או יין, או גרגר מלח (הלכות מאכלות אסורות יא, א), וזאת בשונה מכל איסורי עבודה זרה שהם אוסרים במשהו, ובלבד שיהיה באותו "משהו" כדי הנאה ממונית כלשהי.
הטעם לכך שיין נסך ושאר מאכלים שהוקרבו לע"ז אוסרים במשהו ללא כל ערך ממוני, הוסבר בכך שדרך המנסכים היה להטביל צלוחית אחת וממנה להשפיע למאגר שלם (בדומה, למשל, לתפיסה ההומיאופטית). אם בסופו של דבר, למשל, היו מצליחים עסקיו של סוחר היינות בשל טיפת יין נסך שנטפה ליינותיו, היה חשש שכומר ע"ז ינכס את ההצלחה לע"ז (ר' דוד הכוכבי על ל"ת קצ"ד). בהתאם לכך, אין כל משמעות לשוויו הכלכלי של השיעור האוסר, אלא להיבט הפסיכולוגי הנלווה לענין.
תפיסה דומה לכך מצויה בפגימת כוס של קידוש, שלגביה כתב הרמב"ם (הלכות שבת, כט, טז): "כלי שהיה מלא יין, אפילו מחזיק כמה רביעיות, אם שתה ממנו מעט, הרי זה פגמו ונפסל ואין מקדשין על השאר, מפני שהוא כשיורי כוסות". גם כאן אין מדובר בשיעור קצוב ובעל שווי כלכלי כלשהו, אלא ב"מעט", שכן מה שנלקחים בחשבון הם תפיסתו/רגשותיו של הזולת, ומיאוסו של המשתמש הסופי בכוס הפגומה הוא הקובע, כמבואר בתוספתא ברכות ה, ט: "לא ישתה אדם מן הכוס ויתננו לחבירו לפי שאין דעת בריות שוות". (תודתי לאודי בן דוד שהעירני על ענין זה).
עדכוני מכס ורגולציה
