הגנת תום הלב בתביעה בגין הפרת סימני מסחר

 
עו"ד גיל נדל
 
ככלל, אכיפת הפרות של סימני מסחר נעשית באמצעות בתי המשפט, במסגרת תובענות לקבלת סעדים כספיים וצווי מניעה, כמו גם במסגרת בקשות לסעדים זמניים. יחד עם זאת, בעקבות תיקונה של פקודת המכס בסוף שנות התשעים, ניתנה לרשות המכס הסמכות לעכב סחורות החשודות כמפירות סימני מסחר, בכפוף להגשת תובענה על ידי בעל הזכויות.
 
בהליכים רבים הנוגעים לאכיפתם של סימני מסחר מעלים הנתבעים טענות הנוגעות לתום ליבם בנוגע למוצרים המפרים. כך למשל, טוענים הנתבעים כי הם לא ידעו על כך שהמשלוח שיובא על ידם כולל טובין מזוייפים, מהסיבה, למשל, שהספק שלח להם סחורה שלא הוזמנה על ידם, או שבעת ביצוע ההזמנה הובטח להם שמדובר בטובין אותנטיים וכיו"ב.
 
ואכן, מדובר בשאלה הראויה להישאל: האם בעת בחינתה של הפרה נטענת של סימן מסחר יש להביא בחשבון את מצבו הנפשי של המפר? האם תום ליבו של המפר יספק לו הגנה בתביעה בגין הפרת מסחר?
 
לשון הפקודה ועמדת הפסיקה הוותיקה
 
לכאורה, התשובה צריכה להיות שלילית. השאלה מהי "הפרה" של סימן מסחר מוגדרת לכאורה היטב בסעיף 1 לפקודת סימני המסחר: "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך ... בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר", ועיון בלשון הסעיף מגלה כי אין כל התייחסות מצד המחוקק למצבו הנפשי של המפר. יאמרו בעלי הזכויות - שתיקתו של המחוקק בסעיף זה – רועמת היא, ללמדנו כי יש לבחון את המעשים המטריאליים בלבד, ללא הזדקקות לבחינת מצבו הנפשי של המפר.
 
אכן, בפסיקה מוקדמת יחסית של בית המשפט העליון (ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקוויט בע"מ נ' פרומין ובניו בע"מ ואח') נקבע, בכל הנוגע לתביעה בגין הפרת מסחר, כי כל מה שעל התובע להוכיח בה בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו הוא מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה...".
 
ואולם, בחינה מדוקדקת של פקודת סימני המסחר מראה כי הפקודה, במקומות אחדים, ערה למצבו הנפשי של משתמש בסימן המסחר שאינו בעליו הרשום, ומביאה אותו בחשבון. המקום המובהק ביותר היא בסעיף 30 לפקודה, הדן בשימוש מקביל בסימן המסחר בתום לב: "ראה הרשם שהיה שימוש מקביל בתום לב, או שהיו נסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות לדעתו רישומם של סימני מסחר זהים או דומים, לגבי אותם טובין או אותו הגדר טובין, על שמם של בעלים אחדים, רשאי הוא להרשות רישום כאמור בתנאים ובהגבלות שיראה לנכון או בלעדיהם". סעיף זה אמנם אינו מקנה, כשלעצמו, הגנה מפני טענה בדבר הפרת סימן מסחר, אולם מספק כלי להשגת זכות לשימוש בסימן המסחר.
 
סעיף אחר, המביא גם הוא בחשבון את מצבו של משתמש זר שאינו הבעלים הינו סעיף 47 לפקודת סימני המסחר הקובע כי "רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו, או בשמו הגאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק, או מהשתמש בהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו". תשומת לב מיוחדת ראוי שתינתן לביטוי "שימוש אמת", אשר פורשה על ידי בית המשפט העליון כמבטאת אלמנט של תום לב. ובלשונו של בית המשפט: "קם הצורך לסייג את ההגנה המוענקת לאדם העושה שימוש בשמו שלו תוך פגיעה בסימן מסחר של אחר. זכות השימוש מותנה בכך שהשימוש שנעשה בשם יהא שימוש בתום לב" (ע"א 4843/02 אלוניאל בע"מ ואח' נ' אריאל מקדונלד).
 
קיומם של סעיפים אלו בפקודה מערער את שתיקתה הרועמת של הגדרת ההפרה בסעיף 1 לפקודה. יוכל הנפגע לטעון כי גם אם הגנת תום לב אינה מצויינת במפורש בפקודה, הרי שעקרון מסוג זה צריך לחול על הגדרת "הפרה" שכן הפקודה עצמה מכירה בעקרון זה.
 
הפסיקה החדשה
 
מאז פסיקתו של בית המשפט העליון בענין פרו-פרו ביסקוויט הנ"ל חלפו כארבעה עשורים, שבמהלכם עבר האקלים המשפטי במדינת ישראל תמורות רבות. עיקרון תום הלב הפך לעקרון מרכזי החולש על כלל ענפי המשפט, המאפשר לבית המשפט להיכנס לעובי המחלוקת ולשיקולי הצדדים, וזאת על חשבון בדיקה טכנית-מתמטית של הזכויות והחובות המשפטיות.
 
ואכן, עקרון תום הלב חלחל והגיע גם לענייני סימני המסחר, משני כיוונים.  ראשית, מהכיוון הפנימי, של הפקודה עצמה, כפי שהוסבר לעיל, אך גם מהכיוון החיצוני, כעקרון על, וזאת בשל מעמדו של עקרון תום הלב כעקרון מרכזי בשיטתנו המשפטית. בפסיקה שניתנה בשנת 2007 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בענין הפרת סימני מסחר (ת.א. 2322/04 LOUIS VUITTON MALLETIERנ' אסי קרדיט ליין בע"מ ואח', פס"ד מיום 1.4.07), קבע בית המשפט יש מקום לבחון את מצבו הנפשי של הנתבע בכל הנוגע להפרת סימן המסחר. נאמר בפסק הדין כי "ייתכנו מקרי בהם היבואן ואולי אפילו גם היצרן, אינם מודעים לעצם ההפרה... לאור זאת, אני בדיעה שאחריותו של המפר אמורה להיות פונקציה של מצבו הנפשי בעת מעשה ההפרה, או במילים אחרות, של מידת תום ליבו. כמובן, שגם תוכנו של המונח "מצב נפשי" עשוי להיות נתון לפרשנויות שונות (מודעות בלבד להפרה אל מול כוונה להפר) ובהתאם לכך גם אופן יישומו של עיקרון תום הלב, אך בכל מקרה, מן הראוי להימנע ממצב שבו קביעת האחריות נובעת רק מעצם ההפרה". 
 
באותו ענין, ועל פי חומר הראיות שהיה בתיק, הגיע בית המשפט למסקנה שהנתבעים היו מודעים לכך שהם מייבאים מוצרים מזוייפים, וקבע שמודעות זאת מספיקה לצורך גיבוש אחריותם של הנתבעים ולשלילת הגנת תום הלב על המקרה. ואולם, כמובן, אין בכך כדי לשלול שימוש בפסיקה זאת במקרים אחרים. טרם ניתנה הלכה מחייבת בענין זה על ידי בית המשפט העליון, וערעורם של הנתבעים בתיק הנ"ל עדין תלוי ועומד.
 
יתכן כי עמדה זו באה לידי ביטוי, אם כי לא מפורש, בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 8502/06 NIKEנ' ערפה עבד אל לטיף ואח', פס"ד מיום 10.9.08).
 
באותו הליך נדון עניינו של יבואן אשר ייבא לישראל מסין כ - 17,000 רצועות סופגות זיעה הנושאות את סימן המסחר NIKE. הרצועות נתגלו לפני השחרור מפיקוח המכס, והמכס הודיע לבעלת הזכויות אודות היבוא. בעל הזכויות, חברת NIKEפנתה לבית המשפט המחוזי בירושלים בתביעה לסעדים שונים, ובכללם צו מניעה כנגד היבואן ופיצוי כספי ללא הוכחת נזק על פי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט – 1999 שסכומו המרבי עומד על 100,00 ש"ח ללא הוכחת נזק. בכתב הגנתו טען היבואן כי הוא כלל לא הזמין את הרצועות המפרות, והן הוכנסו בטעות אל תוך המכולה שנשלחה אליו מסין. לתמיכה בטענתו הציג היבואן אישור בכתב מן הספק.
 
בפסק הדין, שניתן על דרך של פשרה בהסכמת הצדדים, ניתן ככל הנראה משקל לטענת היבואן באשר לתום ליבו, שכן נפסק לחובת היבואן סכום פיצוי נמוך של כ - 15,000 ₪ בלבד.
אופן התנהלות המסחר בסין בימינו מצדיק, לטעמנו, עמדה זאת. במקרים רבים היבואן אינו מבקש שישלחו אליו טובין מפרים ולעיתים הוא אף פועל לבדיקת המשלוחים טרם שילוחם ארצה, ובכל זאת הוא מוצא עצמו מופתע מהימצאותם של טובין שלא הזמין והשתרבבו (אולי באשמת הספק ואולי בטעות) למכולה שייבא. נסיבות כאלו מצדיקות עמדה שתבחן את תום לבו של היבואן לצורך שאלת הפיצוי לבעל הזכויות בסימן המופר.
 
כאמור לעיל, טרם ניתנה הלכה מחייבת בענין על ידי בית המשפט העליון, והענין טרם נידון באופן נרחב על ידי ערכאות שונות. ויחד עם זאת, לא נטעה אם נאמר שירית הפתיחה כבר נורתה.