בפרשתנו אנו מוצאים את הציווי שניתן בענין הלוויים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים. וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו... ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (ד, יז-כ). משמעות האיסור היא שאסור היה ללוויים להיות נוכחים בשעת כיסוי כלי המשכן בעת פירוקו: הכהנים היו מכסים את כלי המשכן, והלווים היו באים ונושאים אותו (ראה יומא נד, א ורש"י שם). כפי שכבר ציינו בדברינו בשנה שעברה (במדבר תשס"ח), הרמב"ם לא מנה את האיסור הזה כמצות עשה, מהטעם שאיסור זה אינו נוהג לדורות, וכל מצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית במנין המצוות. ומדוע איסור זה אינו נוהג לדורות? משום שהעברת המשכן ממקום למקום היתה אירוע זמני, במדבר ובעת הכניסה לארץ ישראל, ואילו עם בניית בית המקדש נפסקה העברתו לגמרי.
העקרון בדבר אי מניית מצוות שאינן נוהגות לדורות מפורש בכלל השלישי בספר המצוות של הרמב"ם: הרמב"ם מביא את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", ומסביר כי מצווה שאינה נוהגת לדורות אינה מורשה לנו, שכן לא נקרא "ירושה" אלא דבר הקיים לדורות". בהמשך דבריו מביא הרמב"ם דוגמאות לציוויים שאינם נוהגים לדורות כמו הפסוק בעניין המן: "איש אל יותר ממנו עד בקר", וכן "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", וכן הלאו שבא בעניין בני עמון: "אל תצורם ואל תתגר בם", והציווי "עשה לך שרף ושים אתו על נס", והציווי "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן", ועוד.
מדוע באמת מצוות שאינן נוהגות לדורות אינן נמנות במנין תרי"ג מצוות? והרי מדובר בציוויים שנאמרו על ידי ה'?
למצוות ישנם שני פנים: הפן הציווי והפן התכליתי. משמעותו של הפן הציווי הוא קיום ציווי ה' או רצונו. משמעותו של הפן התכליתי הינה הגעה על התכלית שאליה מכוונת המצוה. הרמב"ם במורה נבוכים מתייחס באופן מקיף להיבט התכליתי שבמצוות; הוא דן בכוונת כל התורה, וכותב כדברים הללו:
"כוונת כל התורה שני דברים, והם תקינות הנפש ותקינות הגוף. תקינות הנפש תהיה בכך שתושׂגנה להמון דעות נכונות כפי יכולתם. תקינות הגוף תהיה בתקינות מצבי חייהם אלה עם אלה. עניין זה ישלם בשני דברים: אחד מהם, שיבוטל העֹשֶק שהם עושקים זה את זה, והוא שלא יוּתַר לכל איש מן האנשים לעשׂות מה שהוא רוצה ומה שיש לאל ידו לעשׂות, אלא יכפוהו לעשׂות מה שמועיל לכול; והשני, שיַקנו לכל איש מידות המועילות בחיי היחד, כדי שהמדינה תהיה הרמונית". בהמשך (פרק כח) מוסיף וכותב הרמב"ם כי "אין מנוס מכך שלכל אלה וכיוצא בהן תהיה נגיעה באחד משלושת העניינים האלה: או אמונה תקינה, או תקינות מצבי המדינה אשר תשלם בשניים: בהרחקת עֹשֶק הדדי ובהקניית מידות טובות".
אילו בקיום המצוות, לשיטת הרמב"ם, היה שולט הפן הציווי, כי אז היינו יכולים להקשות מה ההבדל העקרוני בין ציווי לשעתו לציווי לדורות, שהרי בשניהם מדובר בקיום ציווי ה', והיה מקום למנות את כל הציוויים. בכל הנוגע לפן התכליתי, לעומת זאת, הדברים שונים, שכן בהחלט יכול להתקיים הבדל בין ציווים שנאמרו לשעתם, והם בעלי תכלית מקומית-מיידית ומוגבלת לשעתה, ובין ציווים לדורות, הנושאים תכלית על-זמנית או כל-זמנית. בהתאם לכך ניתן להציע כי הרמב"ם קבע שרק מצוות שנאמרו לדורות יימנו בתרי"ג מצוות, שכן רק לגבי מצוות אלו ניתן להבטיח קיומה של תכלית על-זמנית או כל-זמנית.
עדכוני מכס ורגולציה
