בפרשתנו אנו קוראים את פרשת השוטה, הכוללת הוראות מפורטות לאיש, לכהן ולאישה באותו ענין. הנה לקט פסוקים מהפרשה: "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה, ונסתרה והיא נטמאה, ועד אין בה והיא לא נתפשה. ועבר עליו רוח-קנאה וקינא את אשתו... והביא האיש את אשתו, אל הכהן, והביא את קרבנה עליה... והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' . ולקח הכוהן מים קדושים בכלי חרש... והעמיד הכהן את האשה, לפני ה', ופרע את ראש האשה, ונתן על כפיה את מנחת הזיכרון מנחת קנאות היא..... והשביע הכהן את האשה... ואמרה האישה אמן אמן... ולקח הכהן מיד האישה, את מנחת הקנאות, והניף את המנחה לפני ה', והקריב אותה אל המזבח... ואחר ישקה את האשה, את המים".
ריבוי הצדדים הנוגעים בענין מעורר שאלות וציפיות באשר למנין המצוות בענין זה: על מי מוטלת המצוה – על האיש? על הכהן? על שניהם? ומהו מקומה של האשה במערכת הציווים הללו?
ר"י פערלא, בביאור לספק המצוות של רבנו סעדיה גאון (עשה ע"ה) הקדיש דיון נרחב לשאלה זאת בדברי הראשונים. כך למשל, הובאו דברי ספר החינוך הכותב כי: "והעובר על זה וקנא לאשתו ונסתרה ולא הביאה אל הכהן לעשות לה המעשה הכתוב בפרשה – בטל עשה זו", והסיק ר"י פערלא - "הרי שכתב עשה זו רק על הבעל שיביאנה אל הכהן". מדברי ראשונים אחרים הגיע ר"י פערלא למסקנה הפוכה לפיה המצווה מוטלת על הכהן.
הרמב"ם מציג גישה אחרת לגמרי בכל הענין. בספר המצוות (עשה רכ"ג) כותב הרמב"ם כך:הציווי שנצטווינו בדין סוטה. והוא אמרו יתעלה: "איש איש כי תשטה אשתו", וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו, כיצד משקין אותה, וכיצד תקריב קרבנה ושאר תנאיה, במסכתא המיוחדת לכך, כלומר מסכת סוטה".במלים אחרות, לשיטת הרמב"ם מדובר במצוה אחת כוללת שבה משולבים ההוראות הציוויים המוטלים על כל אחת מהנפשות הפועלות. אין כאן דמות אחת העומדת במרכז, והשחקנים האחרים סובבים סביבה, כי אם מכלול אחד שלהם הפועל בצורה מתואמת. תפיסה זו של הרמב"ם מצויה גם במקרים נוספים, והיא מעוגנת בכלל האחד עשרה "שאין ראוי למנות חלקי המצוה כל חלק וחלק בפני עצמו אם היתה כללותם מצוה אחת".
עדכוני מכס ורגולציה
