בפרשתנו אנו קוראים על מצות הציצית: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית". ופסק הרמב"ם: "ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית, וזה הענף - הוא הנקרא לבן, מפני שאין אנו מצווין לצובעו... ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע, וכורכין אותו על הענף, וחוט זה, הוא הנקרא תכלת... נמצאו במצוה זו, שתי צוויות - שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת. (הלכות ציצית, א, א-ג) עוד נפסק התכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת. "כיצד: הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו; וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן, ונתמעט עד הכנף, ונשאר התכלת לבדו – כשר" (הלכות ציצית, שם).
מוני המצוות מנו מצווה אחת של עשיית הציצית (ראו למשל ספר המצוות לרמב"ם, עשה י"ד). אלא שכאן יש לשאול מדוע אין מדובר בשתי מצוות נפרדות – האחת לעשות את הלבן, והשניה לעשות את התכלת, במיוחד לאור העובדה שהתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת?
שאלה זאת נשאלה על ידי הרמב"ם בכלל י"א של ספר המצוות. באותו מקום קובע הרמב"ם שאין למנות את חלקי המצוה כל חלק בנפרד, ומביא דוגמא לכך את ארבעת המינים, שמדובר במצוה אחת בלקיחתם. ואז כותב הרמב"ם כך: "כל מה שאמרו חכמים עליו, שדבר פלוני ופלוני מעכבין זה את זה - הרי ברור שזו מצווה אחת, כגון: ארבעה מינים שבלולב..., אך נקודת הקושי היא בדברים שאמרו בהם: 'אינם מעכבים זה את זה', כי העולה במחשבה ראשונה הוא, שהואיל וחלקים אלו כל חלק מהם אינו זקוק לחברו, יהיה כל חלק מצווה בפני עצמה".
תשובתו של הרמב"ם לכך מתחלקת לשנים. ראשית, מביא הרמב"ם מקור מפורש לכך שמדובר במצוה אחת – "יכול שהן שתי מצוות, מצוות תכלת ומצוות לבן? תלמוד לומר: והיה לכם לציצית - מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות". שנית, הרמב"ם דן בתכלית המצוה כפי שעולה מהכתוב, ומסיק ממנה כי מדובר במצוה אחת: "שהרי המטרה בציצית 'למען תזכרו', לכן נמנית כללות הדבר המביא לידי זכירה". כלומר קיומה של תכלית משותפת תומכת בכך שמדובר במצוה אחת ולא שתים.
מענין להשוות את מצות הציצית למצות התפילין, שם מדובר בשתי מצוות: האחת - הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של ראש (עשה י"ב), והשניה - הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של יד (עשה י"ב). גם שם מדובר במצוות שאינן מעכבות זו את זו, אלא שהן נמנות כשתים ולא כאחת, תוך שהרמב"ם מביא לכך ראיה לכך מהגמרא. וכאן נשאלת נשאלה מדוע בתפילין מדובר בשתי מצוות ואילו בציצית מדובר במצווה אחת. ונדגיש – גם בתפילין ניתן להצביע על תכלית משותפת - "למען תהיה תורת ה' בפיך".
מצוות התפילין נזכרות בתורה בארבע פעמים נפרדות - פעמיים סמוכות בפרשת בא, ושתי פעמים בספר דברים (בשתי הפרשיות של קריאת שמע). בכל המקרים מדובר בציווים נפרדים לתפילין של יד ולתפילין של ראש, למשל: "לאות על ידך, לזכרון בין עינך". התכלית המפורשת בתורה היא להיות לאות ולהיות לזכרון, תוך שהתורה מפרידה לאורך כל הדרך בין הדברים, ובהחלט ניתן לומר שה - "לאות" הוא עבור האדם עצמו, בעוד שה - "לזכרון" הוא עבור הרואים (ראה בפירוש החזקוני לשמות יב, ט). זאת ועוד, בתורה שבכתב לא מצוין כלל השם הכולל תפילין, אלא רק שני חלקים נפרדים – של יד ושל ראש. לכן ההפרדה בין תפילין של יד לשל ראש בנוגע למנין המצוות – מובנת.
לעומת זאת, מצוות הציצית נזכרת, בנוסף לפרשתנו, בספר דברים (כב, יב), שם נאמר כך: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". בציווי זה אין הפרדה בין הלבן לתכלת, ללמדנו כי מדובר במצוה אחת ולא בשתים.
לדיון מעניין בשאלה האם התכלת בציצית היא חיוב גמור או מצוה מן המובחר, תוך קישור לדיוננו הנ"ל, ראו במאמרו של הרב שמואל אריאל בתחומין כ"א (http://www.otniel.org/show.asp?id=23438)
עדכוני מכס ורגולציה
