בפרשתנו אנו מוצאים את הפסוק "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללויים לנחלה", וממנו נלמדת חובת הפרשת מעשר ללווים: "אחר שמפרישין תרומה גדולה, מפריש אחד מעשרה מן הנשאר; וזה הוא הנקרא מעשר ראשון... והמעשר הזה ללויים, זכרים ונקבות, שנאמר "ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה" (משנה תורה, הלכות מעשרות, א, א). הרמב"ם ומוני מצוות נוספים מנו בענין זה מצוה אחת והיא הפרשת המעשר ונתינתו ללוי (ספר המצות עשה קכז, ותחילת הלכות מעשרות).
אלא שיש להקשות כאן ולשאול מדוע אין למנות בענין זה שתי מצות – האחת להפריש את המעשר, והשניה – לתת אותו ללוי?
ואכן, זוהי באמת שיטת הרמב"ן,בהשגותיו לכלל י"ב שבספר המצוות, שם הסביר הרמב"ן כי באותן מצוות שבהם נדרש מעשה הפרשה על מנת להפוך את הדבר מדבר טבל לדבר מותר – יש לראות בזה שתי מצוות נפרדות: האחת – עצם ההפרשה ההופכת את הדבר מטבל למותר, והשניה – נתינת הדבר המופרש למי שנצטווינו לתת לו. דוגמאות למצוות אלו הן הפרשת חלה, הפרשת תרומות והפרשת מעשרות. הרמב"ןמנמק את שיטתו בכך שקיימים ציווים נפרדים על ההפרשה ועל הנתינה, ומביא ראיה לשיטתו בין היתר מהעובדה שמברכים על ההפרשה, ואילו ההפרשה הינה אמצעי לנתינה לא היה מקום לברך עליה.
הרמב"ם אינו מקבל עמדה זאת.בכלל הי"ב לספר המצוות מסביר הרמב"ם כי כאשר מדובר במעשה נמשך המורכב מפעולות שונות, אין למנות את הפעולות כמצות נפרדות, אלא יש למנות כמצוה את הדבר בכללותו. הפרשת המעשר ונתינתו הינם שלבים שברצף אחד ועל כן נמנית מצוה אחת בלבד בענין מעשר ראשון.
נראה שמחלוקתם של הרמב"ן והרמב"ם מתמקדת בשאלה האם אכן מדובר כאן ברצף אחד או לא. לשיטת הרמב"ם הרואה בהפרשה ובנתינה רצף אחד, הרמת המעשר לה' לא באה לשם תכלית עצמית אלא אך ורק לצורך כך שיתנו את המעשר אל הלוי. לפיכך מברכים על ההפרשה שכן כל כולה משרתת את הנתינה ללוי. הרמב"ן לעומת זאת סבור שיש לפנינו שני אלמנטים נפרדים: האחד - הצורך בהפרשה לשם תיקון הדבר כשלעצמו, וצורך זה מתקיים גם ללא ענין הנתינה ללוי. בשלב שני, הוסף על אלמנט זה נדבך נוסף והוא נתינת המעשר ללוי.
עדכוני מכס ורגולציה
