פרשתנו דנה באריכות בענייני פרה אדומה והכנת מי נדה, ובענייני אופן הטהרה מטומאת המת. בהמשך לכך מנה הרמב"ם מספר מצוות עשה, בהיעזרו בחלוקה לשניים של המצוות העוסקות בעניינים שכאלו: מצוות המונות את ענייני הטומאה השונים, ומצוות המונות את אופני הטהרה.
בתוך קבוצת המצוות המונות את ענייני הטומאה השונים (כמו טומאת זב, מצורע, בית המנוגע ועוד), מנה הרמב"ם את המצוה "להיות המת מטמא" (עשה קז), ואת המצוה "להיות מי נדה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין לאדם טמא מטומאת מת" (עשה ק"ח). בנוסף, בתוך קבוצת המצוות המונות את אופני הטהרה (כמו טבילה במקוה החיונית לטהרה מכל הטומאות, או כמו טהרתו המיוחדת של המצורע), מנה הרמב"ם את הכנת הפרה האדומה ומי הנדה, הנחוצות לטהרה מטומאת המת (עשה קיג).
כפי שכבר ציינו בעבר, מצוות אלו אינן מטילות חובה על האדם, שכן, לשיטת הרמב"ם אין חובה על האדם להיטהר מטומאתו ובוודאי שלא להיטמא, וכל כולן - קטגוריות או סיווגים הלכתיים. סביב סיווגים אלו בנה הרמב"ם את ספרו "משנה תורה", באופן שתרי"ג המצוות משמשות כמסגרת המארגנת את הספר. למעשה, קדמו לרמב"ם מוני מצוות אחרים כמו רס"ג או ר' שמעון בן גבירול שגם הם מנו את ענייני הטומאה ואופני הטהרה כמצות עצמאיות, אף כי אין זהות בין עמדותיהם לעמדת הרמב"ם (למשל, רס"ג ורשב"ג לא מנו את טומאת המת כמצות עשה בשל קושי לשוני, ועמדנו על כך בדברינו בשנה שעברה).
אלא שהיה מי שחלק על כיוון זה של מניית ענייני הטומאה כמצוות – והוא הרמב"ן. לשיטת הרמב"ן, אין למנות את ענייני הטומאה כמצוות, שכן מדובר בענייני רשות מוחלטים, ולכן, לשיטתו, לא ניתן להכתיר עניינים אלו כתור "מצוות", והדברים הולמים את ההבנה האינטואיטיבית של המושג "מצוה". מנגד, כפי שהוסבר לעיל, הרמב"ם מוכן להעניק למושג "מצווה" תוכן רחב יותר מזה של הרמב"ן.
הזדקקותו של הרמב"ן לציווי ברור לצורך מניית עניינים מסוימים כמצות הציבה לו אתגר גדול בנוגע לענייני "לפנים משורת הדין", שהרי בהיעדר ציווי – מהו מקור תוקפם? במענה לכך הגדיר הרמב"ן את קיומה של מדרגת ביניים - פרישות מן המותרות - הכוללת הימנעות מדברים שאינם אסורים שראוי להימנע מהם, והמעוגנת במצות עשה אחת כוללת – "קדושים תהיו". באופן זה מצליח הרמב"ן להכניס לתוך מנין המצוות דברים שהם רשות כשלעצמם, אך בלתי ראויים.
מצד שני, את אופני הטהרה השונים מונה הרמב"ן כמצות עשה. האם נסיק מכאן שהרמב"ן רואה חובה על האדם להיטהר מטומאתו (ראו אבן עזרא לויקרא יא, ח) שהרי הרמב"ן אינו מונה את דברי הרשות כמצוה? לא בהכרח. ניתן לומר שאין חובה על האדם להיטהר מטומאתו, אלא שאם האדם רוצה להיטהר (למשל – על מנת לאכול קודשים), עליו לעשות זאת בפרוצדורה מסויימת, כמו, למשל, שאם האדם רוצה לגרש את אשתו, עליו לעשות זאת בגט). מתברר, שעל מנת להגיע למנין תרי"ג גם הרמב"ן נדרש להגמיש את פרשנות המונח "מצוה", באופן שיכלול גם ציוויים שאין חובה על האדם לתור אחריהם לשם קיומם.
שבת שלום, גיל נדל
עדכוני מכס ורגולציה
