בפרשתנו מנבא בלעם - "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב; דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת. והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר אויביו; וישראל עושה חיל". הרמב"ם מסביר דברים אלו כמוסבים גם על המלך המשיח (הלכות מלכים יא, א): "ניבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דויד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שיעמוד מבניו, שמושיע את ישראל מיד בני עשיו".
בדברינו בעבר הסברנו כי בתוך מנין תרי"ג מצוות של הרמב"ם לא קיימת מצוה בסגנון של "להאמין בביאת המשיח", משום שבענין האמונה במשיח לא קיים ציווי ספציפי, אלא קבלה של מה שהתורה מספרת עליו. דברי הרמב"ם בענין זה מדוייקים ביותר: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו" (מלכים יא, א, ולשון דומה גם בהקדמה לפרק חלק). האמונה בביאת המשיח אינה מחוייבת בשל ציווי ספציפי, אלא נובעת מעדות התורה ומעיקרון היסוד לפיו הדברים המסופרים בתורה הינם נכונים.
המעיין יראה כי בנוגע לעולם הבא ותחיית המתים מקמצת התורה שבכתב במלים בצורה קיצונית או אף מתעלמת מעניינים אלו, ו"מותירה" את הזירה לנביאים ולתורה שבעל פה. מנגד, התורה דווקא מתייחסת באופן מפורש לייעודים הארציים כמו הארכת ימים בעולם הזה ("למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת לכם"; כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", ועוד). מדוע?
ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי (א, קט) מציב שאלה זאת באופן מפורש, ומחדש כי האידיאל אינו בהיפרדות הנפש מן הגוף והגעתה של הנפש לייעודים הטובים, כי אם להגיע למדרגות הרוחניות הגבוהות בעולם הזה, ולהשיג את קרבת אלוהים כאן, בעולם הזה, בגשמיות, ובארץ ישראל. לפיכך אין התורה מציינת אתהעולם הבא (על אף קיומו) כי אם את ייעודי העולם הזה. מחמת גדולתו של העולם הזה מתמקדת התורה בו.
הרמב"ם (באגרת תחיית המתים) מתייחס לשאלה מדוע התורה אינה מזכירה את ענין תחיית המתים, ומסביר כי התורה ניתנה עוד לדור יוצאי מצרים אשר לא היה בשל דיו לקבל אמונה בנבואה ובנסים, והיה צורך להתמקד עבור דור זה בדברים מוחשיים הרבה יותר כמו ייעודי העולם הזה. לפיכך עניינים מחשבתיים "כבדים" יותר אינם מופיעים בתורה. נראה כי ניתן להקיש דבר זה גם על ענייני העולם הבא (ולא רק תחיית המתים) אף שהדברים לא נאמרו מפורשות על ידי הרמב"ם (אך נרמזים שם). מכל מקום ברור כי הייעוד העיקרי הוא העולם הבא, שהינו בעל היבט רוחני בלבד, ולא העולם הזה. לא גדולתו של העולם הזה היא אשר מביאה את התורה לעסוק בו, אלא מיידיותו ומוחשיותו.
מבין היעודיים העתידיים לאדם, עיסוקה של התורה דווקא בימות המשיח, כמסופר בפרשתנו ובמקומות אחרים (פרשת ניצבים), גם אם באופן לא מפורש מספיק, הולם יפה את הדברים הנ"ל בדבר התמקדותה של התורה בעולם הזה, שכן מבין הייעודים העתידיים, ימות המשיח הינם הייעוד הארצי ביותר והמוחשי ביותר.
עדכוני מכס ורגולציה
