בפרשתנו על קוראים על קרבנות התמיד ועל המוספים. בכל הנוגע להקרבת התמיד כותבת התורה "זה האשה אשר תקריבו לה', כבשים בני שנה תמימים שנים ליום, עולה תמיד". חובה זו נמנתה כמצות עשה - "הציווי שנצטווינו להקריב במקדש שני כבדים בכל יום, ואלה נקראים תמידין" (ספר המצוות לרמב"ם, עשה ל"ט).
בכלל השלוש עשרה לספר המצוות כותב הרמב"ם שאין מנין המצוות מתרבה לפי מנין הימים שבהם חלה חובת אותה המצוה, ולפיכך מצות הקרבת התמיד נמנית רק פעם אחת ולא 365 פעמים. הרעיון הוא שמדובר בענין אחד (קרבן התמיד) החוזר על עצמו באופן זהה בכל יום, ועל כן יש למנותו פעם אחת. הוא הדין למצות נטילת לולב שנמנית פעם אחת בלבד ולא שבע פעמים, ולקרבן מוסף של פסח, שנמנה פעם אחת ולא שבע, וכיו"ב.
אלא שבפרשתנו אנו קוראים גם על הקרבת המוספים, בשבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. וכאן כבר נחלקו הדעות. הרמב"ם מנה כמצוות נפרדות את קרבנות המוספים הנ"ל, דהיינו, שמוסף שבת נמנה כמצוה, ומוסף ראש חודש נמנה כמצוה, ומוסף פסח נמנה כמצוה, וכן הלאה. כך גם עולה מפשט הפסוקים בפרשתנו, המייחדת ציווי נפרד לכל מוסף ומוסף. הרמב"ם גם הסביר שכמו שחובת השביתה ממלאכה בכל שבתות ומועדים נמנות כמצות עצמאיות, הוא הדין למוספים.
מנגד, בעל הלכות גדולות ור' סעדיה גאון מנו את כל המוספים כמצוה אחת בלבד, תוך הסתמכות על הפסוק החותם את פרשתנו - "אלה (=דהיינו המוספים) תעשו לה' במועדיכם, לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" – אשר כולל את כל המוספים בכריכה אחת (ר"י פערלא על רס"ג, שורש י"ג).
נראה שמחלוקת זאת משקפת הבנות שונות בנוגע לאופיו ומטרתו של קרבן המוסף. לשיטת הרמב"ם, המוסף הינו חלק בלתי נפרד מהמועדים עצמם, והוא משתלב באופיו המיוחד של החג. כשם שלמועדים (ושבתות וראשי חודשים) קיים אופי עצמאי, כך המוספים נבדלים זה מזה, ואין בהם משום חזרה של ענין אחד כמה פעמים על פני ציר הזמן. אכן, הבנה זאת נתמכת בשוני בהרכב קרבנות המוספים השונים (למשל, מוסף חג השבועות כולל שני פרים, ואילו מוסף ראש השנה כולל פר אחד). וכך, ציר הזמן נחלק לשתי רמות עקרוניות: יום חול הכולל קרבנות תמיד, ומועד/ר"ח/שבת הכולל קרבן מוסף וחובת שביתה (פרט לר"ח).
לשיטת רס"ג, המוסף מבטא את עצם נבדלותו של המועד/ראש החודש/השבת מימי החול, מבלי לבטא את תוכנו המיוחד של אותו יום, ולפיכך כל המוספים נמנים כמצוה אחת בלבד, המציינת את החריגה מימות החוג. חובת השביתה בשבת ומועד (ומצוות נוספות הנלוות לאותו היום, ככל שקיימות) מבטאת את הייחודיות של המועד והשבת. ציר הזמן, אפוא, נחלק לשלוש רמות עקרוניות: יום חול, יום חריג שאינו יום חול, ושבת ומועד שיש להם אופי עצמאי הנבדל זה מזה.
עדכוני מכס ורגולציה
