שני פסוקים בפרשתנו עוסקים באי לקיחת כופר מרוצח נפש: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. ולא תקחו כופר לנוס על עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן". כבר המקורות הקדומים, ובעקבותיהם – הראשונים בפירושיהם בתורה, בשאלה האם מדובר באותו סוג של רוצח בשני המקרים או שמדובר בשני סוגים שונים. רס"ג בפירושו לתורה הסביר שמדובר ברוצח במזיד, שלגביו קובעת התורה כי אין לקחת ממנו כופר כתחליף לעונש המוות המוטל עליו, ואף לא כופר בתוספת גלות. רש"י והרמב"ן סוברים כי הפסוק הראשון דן ברוצח במזיד, וקובע כי אין לקחת ממנו כופר כתחליף לעונש המוות המוטל עליו, ואילו הפסוק השני דן ברוצח בשוגג וקובע כי לקחת ממנו כופר כתחליף לעונש הגלות המוטל עליו.
מוני המצוות נחלקו בשאלה כמה איסורים קיימים כאן. בעל הלכות גדולות (בה"ג) לא מנה כאן ולו איסור אחד. הסביר זאת ר"י פערלא (בביאורו לספר המצוות של רס"ג) בכך שבה"ג אינו קורא את המילים "ולא תקחו" כאיסור (נורמה) שאסור עלינו לקחת כופר מהרוצח, אלא כשלילה / תיאור מצב - שהרוצח אינו נפטר מעונשו באמצעות ממון.
מנגד, רס"ג (וגם מוני מצוות אחרים, שאליהם נשוב בהמשך) מנה כאן איסור אחד – שלא לקחת כופר לנפש רוצח. אכן, רס"ג הולך כאן בהתאם לפירושו לתורה, שהסביר (ראו למעלה) כי מדובר ברוצח במזיד שאין לקבל ממנו שום חלופה לעונש מוות, לא ממון ולא גלות.
הרמב"ם הלך בדרך שלישית ומנה כאן שני איסורים – שלא לקחת כופר מרוצח במזיד כדי לפוטרו מעונש מוות, ושלא לקוחת כופר מרוצח בשוגג כדי לפוטרו מגלות, והדברים הולמים את פירוש רש"י והרמב"ן לתורה.
אלא שיש כאן להקשות מדוע לא נמנה כאן איסור אחד של לקיחת כופר מרוצח, ואיסור זה היה מתפרט לשני חלקים – איסור כופר מרוצח בשגגה? זאת, בדומה, למשל, לשיטת הרמב"ם עצמו במצות המילה, שמנה מצוה אחת ולא שתי מצוות – מילת הבנים ומילת העבדים (בשונה משיטת רס"ג שם), או כמו שיטת הרמב"ן שמנה את האיסורים שלא להקריב קרבן בעל מום קבוע או קרבן בעל מום עובר כאיסור אחד (בשונה משיטת הרמב"ם שם שמנה שני איסורים).
נראה, ששני האיסורים מבטאים שתי מגמות שונות הקשורות לעונשים המוטלים על הרוצחים השונים. איסור לקיחת כופר מרוצח במזיד הוסבר על ידי הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מא) בכך ש"ההורג לבד, לגודל חטאתו, אין מקילים לו כלל". כלומר האיסור בא למנוע זאת זילותה של רציחת נפש במזיד. מנגד, ההגלייה של רוצח בשוגג הוסברה ברצון להשקיט את נפשו של גואל הדם (מורה נבוכים ג, מ) וברצון להציל את הרוצח מיד גואל הדם (ספר הבתים, ל"ת רצ"ו), ואם כך הרי שאיסור לקיחת הכופר נועד למנוע את סיכול מטרת ההגלייה. הבדלים אלו אינם מאפשרים לכלול את איסורי לקיחת הכופר בשני המקרים לכדי מצוות לא תעשה אחת. במלים אחרות וכוללניות, איסור לקיחת הכופר הינו חלק מדיניו של כל רוצח, וכשם שעונשו של הרוצח במזיד נמנה בנפרד מעונשו של הרוצח בשוגג, כך גם איסורי הכופר נמנים בנפרד.
בכך לא תמו דברינו. הזכרנו לעיל שלצד רס"ג גם מוני מצוות אחרים מנו כאן רק מצוה אחת (למשל: ר' שלמה אבן גבירול, ור' יצחק הברצלוני). אין חובה להסביר את שיטתם באותה דרך שהסברנו לעיל את שיטתו של רס"ג, וניתן להסביר שהפסוקים עוסקים ברוצח במזיד וברוצח בשוגג (כשיטת רש"י והרמב"ן), אלא שיש בכל זאת למנות את איסור הכופר כאיסור אחד. זאת, משום שאיסור הכופר, לשיטתם, יבטא מגמה אחת ואחידה והיא מניעת אפשרות של עשיית דין מיוחד לעשירים ודין אחר לעניים, או, בשינוי ניואנס "שאם הורשו אדוני הארץ ליקח כופר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול ועשיר ממנו - יהרגנו אם יחרה אפו, ויתן כופרו, ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל" (ספר החינוך, תי"ב, תי"ג).
עדכוני מכס ורגולציה
