בפרשתנו אנו קוראים את דברי משה אל העם - "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור... לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לא-לוהים הוא".
הספרי על פרשתנו הסביר כי הציווי "לא תכירו פנים במשפט" מכוון אל הממונה להושיב את הדיינים– "שלא תאמר: איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גיבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, ונמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע" (מצוטט בספר המצוות לא תעשה רפ"ד). נמצא שכוונתו של הציווי לא תכירו פנים במשפט היא שלא נעדיף שופט פלוני (לא נכיר את פניו) משיקולים בלתי ענייניים.
בדרך זו הלך הרמב"ם ומנה מצות לא תעשה (רפ"ד) – "שהוזהר בית דין הגדול או ראש גלות מלמנות דיין שאינו בקי בחכמת התורה וימנה אותו בגלל מעלות שיש בו, הרי הוא מוזהר על כך; אלא אין מביטים במנויים התורניים אלא לבקיאות האדם בחכמת התורה וידיעת ציווייה ואזהרותיה והתנהגותו במעשים המתאימים לכך".
ואולם, לא הכל מקבלים פרשנות זאת של הציווי לא תכירו פנים. התלמוד בבבלי (סנהדרין ז, ב) מביא את מחלוקת התנאים בפרשנות הציווי 'לא תכירו פנים במשפט': "ר' יהודה אומר לא תכירהו, ר' אלעזר אומר לא תנכרהו", והסביר רש"י שם שמדובר על בעל הדין המתדיין בפני השופט, שמצווה השופט שלא להפלותו לטובה או לרעה בשל היכרות קודמת. בהתאם לכך, מסביר רבנו בחיי בן אשר על פרשתנו כי הפסוק 'לא תכירו פנים במשפט' הינו אזהרה לדיין שלא יהא קשה לזה ורך לזה. מנגד, את האזהרה שלא למנות דיין בלתי הגון לומד רבנו בחיי, בעקבות מדרש התנחומא, ממקור אחר לגמרי – מהפסוק בפרשת שופטים (דברים ט"ז, י"ז) "לא תטה משפט" - "אזהרה לחכם שלא יושיב אצלו מי שאינו ראוי לדין".
הרמב"ם אינו יכול לקבל את עמדת התלמוד הבבלי והתנחומא שהובא לעיל מסיבה עקרונית. לשיטת הרמב"ם קיימים שני ציוויים כוללים הנוגעים לאופן עשיית המשפט, וציוויים המופיעים במקומות אחרים הינם, למעשה, חזרה על אותו ענין. כוונתו היא לציוויים 'בצדק תשפוט עמיתך', ו – 'לא תעשו עוול במשפט', אשר בעניינם כתב הרמב"ם כך: "מצות עשה לשפוט השופט בצדק שנאמר: 'בצדק תשפוט עמיתך'. אי זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר: לא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך; ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות"(משנה תורה, סנהדרין, כ"א, א). וכן: "'לא תעשו עוול במשפט' - זה המעוות את הדין, ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי. וכן המענה את הדין ומאריך בדברים הברורים, כדי לצער אחד מבעלי הדינין - הרי זה בכלל מעוול (סנהדרין, כ, ו)".
נמצא, שהציווי לדיין שלא יהא קשה לזה ורך לזה אינו נלמד מהפסוק "לא תכירו פנים" אלא מהציווי הכללי "לא תעשו עוול במשפט". בדומה לכך, האיסור "לא תטה משפט" (שלדברי רבנו בחיי עוסק במינוי דיין שאינו הגון), מוסבר אצל הרמב"ם כחזרה על העיקרון הכללי של אי עשיית עוול: "הנה נתבאר לך שהמטה משפט אדם מישראל עובר בלאו אחד והוא לא תעשו עוול במשפט" (ספר המצוות ל"ת ר"פ).
נותר, אפוא, הציווי "לא תכירו פנים", אשר הוא התפרש כולל תוכן עצמאי אודות אופן מינוי הדיינים. תוכן זה הינו תוכן נפרד שאינו נכלל בעקרונות הכלליים העוסקים בדרך ניהול המשפט.
עדכוני מכס ורגולציה
