ההתייחסות במקרא לארבעת הצומות - שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת – נמצאת בספר זכריה, שם נאמר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה". וכתב על כך הרמב"ם (תעניות ה, ד):"וארבעת ימי הצומות האלו - הרי הן מפורשין בקבלה... צום הרביעי - זה שבעה עשר בתמוז, שהוא בחודש הרביעי; וצום החמישי - זה תשעה באב, שהוא בחודש החמישי; וצום השביעי - זה שלושה בתשרי, שהוא בחודש השביעי; וצום העשירי - זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי".
על אף שהצומות נזכרו, כאמור, בספר זכריה, המקור לחיובנו בצומות אינו ברור, והוא שנוי במחלוקת. מעיון ראשוני, נראה כי מקור החיוב הוא בתקנת הנביאים, שהרי הצומות נזכרים בדברי הנביא זכריה. זו היא, למשל, שיטת הרמב"ן בספרו תורת האדם. אלא שהדברים אינם פשוטים, שכן דברי הנביא זכריה לא נאמרו בלשון ציווי ("חובה לצום") , אלא בלשון נבואה כלפי העתיד, שהצומות יתבטלו. ולא רק זה, אלא שבגמרא הדברים של הנביא זכריה התפרשו כנותנים בחירה: רצו - מתענים, לא רצו – אין מתענים (פרט לתשעה באב).
אכן, לשיטת הרמב"ם מקור החיוב בצומות נובע מקבלת כלל ישראל, וכך כתב בהקדמה למשנה תורה: "ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן התורה וקבעו אותן נביאים וחכמים, ופשטו בכל ישראל, כגון מקרא מגילה ונר חנוכה ותענית תשעה באב".
בפועל, לא מצאנו מי ממוני המצוות שמנה את הצומות - כולם או מקצתם - במסגרת תרי"ג מצוות. לשיטת הרמב"ם הדבר מובן מאליו שכן מצוות מדרבנן, אפילו יהיו בגדר תקנת נביאים, לא יימנו במנין תרי"ג. ואולם, לאותן שיטות שמנו במסגרת תרי"ג את הדלקת נרות חנוכה וקריאת מגילת אסתר (למשל – בעל הלכות גדולות), יקשה מה נשתנה ט' באב ממקרא מגילה, במיוחד את נחבר דברים אלו לאותן דעות הרואות את מקור הצומות (בדומה לחנוכה ומגילה) בתקנת הנביאים.
אלא שניתן ליישב קושיה זאת בנקל לאור אחד הכללים של הרמב"ם בספר המצוות שלו – שאין מונים מצוות שאינן נוהגות לדורות. הרי כבר הנביא זכריה עצמו ניבא שארבעת הצומות יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה, דהיינו – שאינם נוהגים לדורות, וברור שבמצב זה אין למנות את הצומות במסגרת תרי"ג.
עדכוני מכס ורגולציה
