אין חולק על כך שהחיוב לברך אחר אכילת מזון הינו מן התורה, וכפי שנאמר בבבלי ברכות, מח, ב "מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר...". בהתאם לכך מנו מוני המצוות את חיוב ברכת המזון כמצות עשה: "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון... ואינו חייב מן התורה אלא אם שבע.. ומדברי סופרים –שאפילו אכל כזית מברך אחריו" (משנה תורה, ברכות, א, א).
לכאורה, מפשט הפסוקים שבפרשתנו נראה שאין מדובר כלל בציווי אלא בתיאור מצבה הטוב של ארץ ישראל: כי ה' אלקיך מביאך אל-ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר... ארץ אשׁר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשׁר נתן-לך ".
אלא שמעיון מדוקדק בפסוקים יראה שאין הדבר כך. בפסוקים שקדמו לכך אנו מוצאים את הצד המנוגד לברכה על הארץ, והוא אזהרה על שכחת טוב הארץ "השמרלך פן-תשכחאת-ה' אלהיך לבלתי שׁמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשׁר אנכי מצוך היום, פן- תאכל ושבעתובתים טובים תבנה וישבת... ורם לבבךושכחתאת-ה' אלהיך המוציאך מארץ מצריםמבית עבדים".כלומר, המקבילה של "ואכלת ושבעת וברכת" היא "ואכלת ושבעת ושכחת" (ראו את המלים המודגשות בקו). ומכאן, שכפי שאנו מצווים שלא לשכוח את ה', אנו גם מצווים לזכרו, באופן של ברכה. (ראה כאן: http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-08-0614a.html).
כידוע ברכת המזון מורכבת מארבע ברכות: "סדר ברכת המזון כך הוא: ראשונה – ברכת הזן, שניה –ברכת הארץ, שלישית – בונה ירושלים, רביעית – הטוב והמיטיב" (משנה תורה, ברכות, ב, א). ואולם, בניגוד לקונצנזוס המוחלט לענין עצם החיוב לברך אחר אכילת מזון - שהוא מן התורה, קיימת מחלוקת בין הראשונים בשאלה האם ארבע ברכות אלו הן מן התורה או לא. כבר בבבלי ברכות (מח, ב) אנו מוצאים שני כיוונים שונים. האחד, שממנו עולה כי כל הארבע הן מן התורה – "מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת – זו ברכת הזן, את ה' אלוקיך – זו ברכת הזימון, על הארץ הטובה – זו בונה ירושלים... ההר הטוב הזה והלבנון – זו הטוב והמיטיב", והשני (שם), שממנו עולה כי הברכות אינן מסיני - "אמר רב נחמן – משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים, הטוב ומטיב ביבנה תיקנוה כנגד הרוגי ביתר". התוספות בברכות טז, א הלכו בכיוון הראשון, בעוד שהרמב"ם (ברכות ב, א) הלך בכיוון השני.
אין ספק כי לשיטת הרמב"ם עיקר המצווה מן התורה יתמצה דווקא בברכת הארץ, שכן היא הברכה שתואמת ללשונו של הכתוב "ואכלת ושבעת וברכת אל ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". ואכן, ברכת הזן שתוקנה על ידי משה, נתקנה בשעה שירד המן, עוד לפני מתן תורה, וכלל הוא בידינו כי מקור החיוב במצוות מן התורה אינו מעצם תיקונם בזמם התורה, אלא שהן ניתנו מסיני, וברכת הזן, כאמור, לא ניתנה מסיני.
עדכוני מכס ורגולציה
