בפרשתנו אנו קוראים את הציווי בדבר שמיעה בקול הנביא - "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך – אליו תשמעון". ציווי זה נמנה כמצות עשה על ידי הרמב"ם (קע"ב): "הציווי שנצטווינו להישמע לכל נביא מן הנביאים ע"ה ולקיים כל מה שיצווה בו, ואפילו יצוה לעבור על מצוה או כמה מצות מן המצות הללו, ובתנאי שיהיה זה לפי שעה".
חובת השמיעה אל דברי הנביא, כמו גם סמכותו להורות לעבור על מצוות התורה כהוראת שעה, מחייבת בדיקת מוקדמת של הנביא, על מנת לדעת האם הוא נביא אמת או לא. הבדיקה המוקדמת של הנביא, על מנת לתהות על קנקנו, כוללת את ידיעת העתיד על ידי הנביא, כמפורט בפרשתנו: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'? אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא – הוא הדבר אשר לא דברו ה'". כלומר, מבקשים מן הנביא לחזות את העתיד, ואם דבר קטן מדבריו לא התקיים - הרי הוא נביא שקר. ואין מדובר בבדיקה חד פעמית אלא בודקים אותו פעמים הרבה, הכל בהתאם לחריגותו או רגילותו של המאורע העתידי שעליו הוא מנבא (ראה הלכות יסודי התורה ט,ב, ופירוש יד פשוטה שם).
יחד עם זאת, הבחינה של הנביא אינה כוללת כלל פרק של עשיית אותות ומופתים כלל: "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו – אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותו אליהו ואלישע שיש בהן שינוי מנהגו של עולם" (שם). הטעם לכך כפול: ראשית, מכיוון ששום נביא אינו יכול להגיע למדרגתה של נבואת משה רבינו וממילא גם לא יוכל לעשות מופתים כמופתי משה רבינו; שנית, משום שהגדת העתידות קשורה באופן הדוק לעבודת הנביא בהכוונת העם והדרכתו על מנת לשמור על מצוות התורה, ובהזהרת העם שלא יעבור על התורה (הלכות יסודי התורה ט, ב), לפיכך נכון שהנביא להיבחן בדרך זו, מה שאין כן בעשיית אותות ומופתים שאין קשר מהותי בינם לבין תפקיד הנביא ותוכן נבואותיו.
חריג מרכזי לעניין בחינת הנביא הוא נבואה בשם עבודה זרה. במקרה שכזה, אין לבחון את הנביא כלל ועיקר, ואין לשמוע לו בשום פנים ואופן, גם אם יטען שדבריו נעשים כהוראת שעה בלבד: "ואסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה. ואין שואלין ממנו אות ומופת, ואם עשה מעצמו – אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו. וכל המחשב באותו שלו שמא אמת הן – עבר בלא תעשה" (הלכות ע"ז ה, ז).
ואולם, יש סוף לבדיקות שעורכים לנביא. לאחר שנבואתו של הנביא הוכרה ("נביא שנודעה נבואתו והאמנו דבריו פעם אחר פעם" – הלכות יסודי התורה י, ו), כי אז "אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת, ואסור לנסותו יותר מדי". מקור האיסור הינו בפסוק "לא תנסו את ה' אלוקיכם כאשר נסיתם במסה", ואיסור זה נמנה כמצות לא תעשה (ל"ת ס"ד). מדברי הרמב"ם נראה שטעם האיסור אינו משום זלזול בנביא או בדברי ה', שהרי בודקים את הנביא הרבה עד להכרה בו כנביא אמת, אלא משום שיש צורך להגיע ליציבות וודאות, ומתן לגיטימציה לבדיקות אין סופיות ימנע כל אפשרות של קבלת יציבות שכזו: וכפי שציין הרמב"ם "ואסור לנסותו יותר מדאי, ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם" (הלכות יסודי התורה, שם).
עדכוני מכס ורגולציה
