בפרשתנו אנו קוראים על איסור לבישת שעטנז: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו". איסור זה נמנה על ידי כל מוני המצוות כמצוות לא תעשה (למשל ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה מ"ב – "שהזהירנו מללבוש בגד ארוג בצמר ופשתים").
ואולם, בעוד שמהפסוק שבפרשתנו עולה בבירור כי מדובר באיסור לבישה ("לא תלבש שעטנז"), הרי שמפסוק מקביל בספר ויקרא "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך", עולה תמונה מעט שונה, לפיה אין מדובר דווקא באיסור לבישה, אלא גם באיסור העלאה. ולכאורה, איסור ההעלאה כולל גם את מי שנושא עליו בדי כלאיים דרך משא ולא דרך לבוש.
ובאמת, מה היחס בין שני הפסוקים? האם מדובר בעצם בענין אחד שנכפל בשתי וריאציות שונות או בשני עניינים שונים ונפרדים?
חשוב כבר עתה לציין שהתלמוד הבבלי היה ער לשני הכיוונים השונים של ספר ויקרא וספר דברים, והסביר שהיה צורך בכתיבת שני הפסוקים: "דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך - הוה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות, כתב רחמנא לא תלבש שעטנז - דומיא דלבישה דאית ביה הנאה. ואי כתב רחמנא לא תלבש - הוה אמינא דווקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא, כתב רחמנא - לא יעלה עליך". כלומר, מכתיבת שני הפסוקים לומדים כי האיסור של שעטנז כולל מרכיב של הנאה מסויימת מהשימוש בשעטנז, ולפיכך מי שלובש את בד הכלאיים ללא הנאה (למשל- מוכרי בגדים שהיו נושאים את הבגדים עליהם וסובבים עמם) – אינו עובר על איסור הכלאיים.
הרמב"ם הבין ממסקנת התלמוד הבבלי שמדובר באיסור אחד בלבד, ולבישה והעלאה – חד הם. לפיכך כתב הרמב"ם בהלכות כלאים (י, יב) שמה שאסור הוא "עליה שהיא דרך לבישה". מכאן ניתן יהיה להסיק, שנשיאת בד כלאים שלא כדרך לבישה, אף אם יש בה הנאה, לא תהיה אסורה מן התורה (אבל יתכן שתהא אסורה מדרבנן), שכן האיסור הוא איסור לבישה.
אכן, הדגש על כך שמהותו של האיסור היא לבישה עולה גם מדברי הרמב"ם במקומות נוספים שבהם הודגש ענין הלבוש. בתחילת הלכות כלאים הסביר כתב הרמב"ם שהאיסור הוא "שלא ללבוש כלאים", ובספר המצוות, ל"ת מ"ב, הדגיש והרחיב שמדובר באסור "ללבוש בגד ארוג בצמר ופשתים, כמו שהיו לובשים כומרי עבודה זרה". גם במורה הנבוכים (ג, לז) עת דן הרמב"ם בטעם האיסור, הסביר כי: "זה גם הטעם לאיסור שעטנז, מפני שכך היתה אופנת הכומרין. הם היו מצרפים צמחים ובעלי-חיים בלבוש".
ואולם,היו כאלו שמנו בענייננו שני לאווים שונים של שעטנז: איסור לבישה ואיסור ההעלאה (למשל – בעל הלכות גדולות). אמנם, גם דעות אלו יסברו כי איסור כלאיים יחול רק כאשר מתקיים בו יסוד של הנאה (כפי שנכתב בתלמוד הבבלי), ואולם בשונה מדעת הרמב"ם, יתקיים לדעות אלו איסור גם בנשיאת בד כלאיים, אף אם לא בדרך של לבישה. (ראו בדברי ר"י פערלא לל"ת ק"כ בספר המצוות של רס"ג).
נציין, בשולי הדברים, שדיון זה מתקשר לשאלה גדולה ועמוקה בדבר הקשר והיחס שבין ספר דברים לספרים שקדמו לו, הבאה לידי ביטוי גם בחלקים הסיפוריים של ספר דברים (למשל – תיאור ענין המרגלים, השונה בין ספר דברים לספר במדבר) וגם בחלקים המצוותיים של ספר דברים.
עדכוני מכס ורגולציה
