בפרשתנו אנו מוצאים שתי מצוות הקשורות לדיבור. מצוה אחת היא מצות וידוי מעשרות:"הציווי שנצטווינו להתוודות לפניו יתעלה, שהפרשנו את חובת המעשרות והתרומות ולהתנקות מהם גם בדבור, כדרך שהתנקינו מלהחזיק בהן בפעל, וזהו הנקרא: "וידוי מעשר". והציווי בזה הוא אמרו יתעלה: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה" (ספר המצוות לרמב"ם, עשה קל"א).
המצוה השניה היא מצות מקרא ביכורים: "הציווי שנצטווינו לספר חסדיו יתעלה אתנו, ואיך הצילנו מאז ראשית מצבו של יעקב אבינו ומשעבוד המצרים ועינויים לנו, ולהודות לה' על כל זה, ולבקש ממנו שיתמיד הברכה בזמן שאנו מביאים את הבכורים. והוא אמרו יתעלה: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי" ושאר כל אותה הפרשה" (ספר המצוות לרמב"ם, עשה קל"א).
אכן, מצוות אלו משקפות את ההבנה שעולם המצוות אינו מתמצה רק במעשים אלא גם בהיבטים אחרים, וכפי שכתב הרמב"ם בתחילת הכלל התשיעי בספר המצוות: "דע, שכל צוויי התורה ואזהרותיה הנה הם בארבעה דברים: בדעות, ובפעולות, ובמדות, ובדבור".
מה הרעיון העומד מאחורי קביעת מצוות המתייחסות לדיבור? אם ניקח כדוגמא את ענין הביכורים, הרי שהמצוה המעשית בענין זה היא מצות הבאת ביכורים (גם היא מופיעה בפרשתנו), ואם כך הם הדברים אז מדוע יש צורך במצות מקרא ביכורים ואיזה נדבך היא באה להוסיף?
בעל ספר החינוך הסביר זאת כך: "לפי שאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו; ועל כן בהיטיב אליו ה' ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלוקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיו ולחשוב, כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל ישראל דרך כלל". במלים אחרות – מצוה דיבורית מכוונת כלפי המחשבה.
באותה מידה ניתן היה להציע גם כיוון הפוך – שאמירת דברים, או ביצוע דיבור נכון, מביאים לידי מעשים נכונים מעשים. כלומר, באמצעות הדיבור יוצר האדם מחויבות אשר תשפיע גם על מעשיו. בעל ספר החינוך, בדבריו על מצות וידוי מעשרות שנזכרה לעיל, אף החריף מגמה זאת: "לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני נבראים... ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראים מלפסול דיבורם - שהוא ההוד הגדול שבהם - יותר מלחטוא במעשה. ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, .... היה מחסדיו עלינו, כדי שלא נחטא, להזהירנו עליהם, להפריש אותם ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל".
ואולם, אם כבר נגענו במעלת הדיבור, הרי שניתן להציע גם כיוון שלישי, לפיו קיים ערך עצמאי בהסדרת הדיבור או ברתימתו לעבודת ה',שכן אלו הם ייחודו ומעלתו של האדם בהשוואה לשאר הנבראים. כך כתב ר' דוד הכוכבי על חובת קיום הנדרים: "שמשלמות האדם שיקיים דיבורו אשר בו נשלם משאר בעלי חי, ונתן לו לבחון האמת מן השקר, וצריך שיהיה דבורו קדש".
עדכוני מכס ורגולציה
