בפרשתנו אנו קוראים את ציוויו של ה' אל משה – "ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (לא, יט).
פרשני התורה נחלקו בשאלה למי ניתן ציווי זה. הרמב"ן מסביר, על דרך הפשט, שהציווי ניתן למשה ויהושע. האבן עזרא והרלב"ג סבורים, מנגד, שהציווי ניתן לכל אדם.
ולא רק בענין זה נחלקו המפרשים, אלא גם בשאלה מהי אותו שירה שאותו נצטוו לכתוב: רש"י מבאר שמדובר בשירת האזינו, מ – "האזינו השמים ואדברה" ועד "וכפר אדמתו עמו", וכך סבורים גם הרשב"ם והרמב"ן. מנגד, הרלב"ג על פרשתנו סבור כי השירה היא כל דברי התורה, עד תומם. הרלב"ג מביא ראיה לשיטתו מהאמור בהמשך פרשתנו, עת מתארת התורה את קיום הציווי על ידי משה - "ויכתוב משה את השירה הזאת... ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם..."; מכאן ברור שהשירה היא כל דברי התורה. מנגד, קשה מבחינה פרשנית לומר שהשירה היא כל התורה, בשעה שבסמוך לציווי מובאת דווקא שירת האזינו, כאילו ללמדנו שהיא - היא השירה.
הרמב"ם, בעקבות דברי התלמוד במסכת סנהדרין כא, ב, מנה מצות כתיבת ספר תורה בתוך מנין המצוות שלו (מצות עשה י"ח). וכך כתב בהלכות ספר תורה (ז, א): "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר 'ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת', כלומר, כתבו את התורה שיש בה שירה זאת, לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות". הווה אומר, במובן המיידי השירה היא אמנם שירת האזינו (כהבנת רש"י), אלא שלא ניתן לכתבה באופן עצמאי בשל האיסור לכתוב את התורה פרשיות פרשיות, ועל כן, על מנת לכתוב את שירת האזינו יש צורך לכתוב את כל התורה.
ואולם, מוני מצוות רבים שקדמו לרמב"ם לא מנו ענין זה במנין תרי"ג, וניתן לתת לכך טעמים רבים - למשל, שכלל אין מדובר בציווי לדורות אלא בצווי לשעה, למשה ויהושע.
שיטתו של הרמב"ם נפסקה להלכה בטור ובשולחן ערוך יורה דעה סימן ע"ר, ואולם הטור הביא את דעתו של אביו, הרא"ש, שכתב כי "זה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בה, אבל האידנא (בזמננו) שכותבים ספרי תורה ומניחים אותן בבית הכנסת לקרות בהן ברבים - מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן להגות בהן הוא ובניו כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה".
רבים השיגו על דברי הרא"ש בטענה כיצד יכול על שינוי הדורות להוות סיבה לביטול מצות עשה, וכיצד טעמא דקרא - ההבנה שתכלית המצוה היא לימוד התורה - משפיע על פסיקת ההלכה (דהיינו שינוי הגדרת המצוה, מכתיבת ספר תורה להדפסת חומש), ודברים רבים נאמרו בענין הזה.
ככל הנראה, הרא"ש סבר שכתיבת ספר תורה מעולם לא היוותה ציווי עצמאי-נפרד אלא היוותה מכשיר לקיום מצות תלמוד תורה. בהכשר מצוה עסקינן, ולא במצוה. ממילא, המעבר מכתיבת ספר תורה לכתיבת חומשים אינו מהווה ביטול מצות עשה בעקבות שינוי הדורות, שכן לא דובר בחיוב עצמאי של כתיבת ספר תורה. חידושו של הרא"ש מתמקד בהרחבת המעגל של מכשירי מצות תלמוד תורה: לא רק כתיבת ספר תורה, כי אם גם כתיבת חומשים, משנה וגמרא. בעקבות דברי הרא"ש, היו פוסקים שחידשו שרכישת חומשים מהווה קיום מתאים של כתיבת ספר תורה, וחידוש זה עולה בקנה אחד עם הסברנו הנ"ל.
עדכוני מכס ורגולציה
