בשני מקומות נזכר בתורה הציווי בענין השופר. בספר ויקרא נכתב: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש" ובספר במדבר נכתב: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם". חדי העין ישימו לב לכך שבשונה ממצוות רבות אחרות שבהן הפעולה שאותה יש לבצע מפורטת היטב בלשון התורה ("ועניתם את נפשותיכם", "בסוכות תשבו", "ולקחתם לכם", "מצות תאכלו", ועוד), הרי שבכל הנוגע למצות השופר סתמה התורה ולא פירשה, וכל שכתבה התורה הוא "תרועה" אך לא מה צריך לעשות בנוגע לתרועה.
חוסר בהירות זה הביא להבנות מנוגדות באשר למהותה של מצות השופר – האם מדובר במצוה לתקוע בשופר או במצוה לשמוע שופר. הרמב"ם פסק בצורה מפורשת (שופר א, א): "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר 'יום תרועה יהיה לכם'. בהתאם לכך נקבע גם כי הברכה היא "לשמוע קול שופר"' וכפי שכתב הרמב"ם בתשובה (בלאו קמ"ב): "המצוה היא השמיעה לא התקיעה, ואין אנו תוקעים אלא כדי לשמוע... ולכן... נברך לשמוע קול שופר ולא נברך על תקיעת שופר". כך גם פסק בשו"ע (תקפ"ה, ב). אין ספק שהעדרה של פעולת עשייה ביחס לתרועה לימד על כך שאין מדובר במעשה אקטיבי אלא במשהו פסיבי יותר – שמיעה.
אלא שהיה מי שחלק על כך. בעל ספר מצוות גדול (ר' משה מקוצי) כתב במצות עשה מב: "מצות עשה לתקוע בשופר בראש השנה... ומברך על תקיעת שופר", וכך גם הבינו בשיטת רבנו תם בספר הישר. חיזוק לשוני לכך ניתן למצוא מהאמור בתהלים "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו".
]על שתי השיטות היקשו קושיות מסוגיות התלמוד ונאמרו חידושים רבים. על דיון מפורט ביחס לשתי השיטות הנ"ל ראו במאמרם של הרב ד' לבנון www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2658 , ושל הרב ד' שרייבר www.etzion.org.il/vbm/archive/4-halak/02shof~1.rtf. [
הואיל ולשיטת הרמב"ם מדובר בחובת שמיעה, הרי שניתן לצאת ידי חובה גם בשופרות שאסור ליהנות מהם, וכך פסק הרמב"ם (שופר א, ג): "שופר של עבודה זרה אין תוקעין בו לכתחילה, ואם תקע בו – יצא... שופר הגזול שתקע בו – יצא ידי חובתו, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול...ואין בקול דין גזל. וכן שופר של עולה לא יתקע, ואם תקע – יצא, שאין בקול דין מעילה. ואם תאמר – והלא נהנה בשמיעת הקול? מצווות לא ליהנות ניתנו".
ובכל זאת, גם לשיטת הרמב"ם, אין מדובר בשמיעה בלבד, שכן יש צורך הן בכוונה מצידו של התוקע והן מצידו של השומע: "נתכוין שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוין התוקע להוציא, או שנתכוין התוקע להוציא ולא נתכוין השומע לצאת – לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע" (שופר ב, ד).
ומדוע? מהיכן הגיע חובת כוונה זאת? מסתבר שחובת הכוונה הזו אינה קשורה לשאלה האם מצוות צריכות כוונה או לא, אלא מהווה חובה עצמאית הקשורה למצות השופר. הסביר זאת יפה בנו של הרמב"ם, ר' אברהם (שו"ת ברכת אברהם, ל"ד), שבשל כך שמעשה המצוה הוא פסיבי לגמרי – שמיעה, הרי שקיימת חובה לצרף לו אלמנט אקטיבי, שיבחין בין שמיעה בעלמא לשמיעה של מצוה, ואלמנט זה הוא הכוונה. ואכן, שמיעת קול השופר אסור לה שתישאר בגדר ענין סתמי אלא צריכה להביא לשינוי תודעתי אצל השומע: "אף על פי שתקיעה השופר בראש השנה גזירת הכתוב הוא, רמז יש בו, כלומר: עורו, עורו, ישנים משנתכם, וקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (הלכות תשובה, ג, ד).
עדכוני מכס ורגולציה
