בתוך שירת האזינו אנו מוצאים את הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו", ונחלקו מפרשי התורה בפרשנותו של פסוק זה. שאלה אחת מתמקדת בשאלה אל מי נעשית הפניה ("הבו גודל לאלוהינו") הנזכרת בפסוק זה. אבן עזרא הסביר שהפניה נעשית אל השמים והארץ הנזכרים בתחילת הפרשה, דהיינו שהשמים והארץ השומעים ומאזינים מצווים בציווי "הבו גודל לאלוהינו". מפרשים אחרים (רש"י, ספורנו) הסבירו שהנמענים בפסוק זה הם השומעים ממש - הציבור שהקשיב למשה. אלה אחרת היא מהו אותו "גודל" (הבו גודל) הנזכר בפסוק: רש"י מסביר שמדובר בברכה - שבח לה', ואילו הספורנו הסביר שמדובר בייחוס גדולה ורוממות לה' - כפי שנזכר בפסוק הבא - שפועלו תמים ודרכיו משפט.
התלמוד הבבלי (ברכות כא, א) הביא דרשה על פסוק זה המכוונת למשהו קונקרטי בהרבה: "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו". בהתאם לכך למד הרמב"ן שמדובר במצות עשה מן התורה לברך את ברכת התורה, וכך כתב: "שנצטוינו להודות לשמו יתברך, בכל עת שנקרא בתורה, על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו".
מדברי הרמב"ן בהגדרת המצוה - "שנצטוינו להודות לשמו יתברך" - ברור כי מדובר בברכת הודאה (כמו ברכת המזון) ולא בברכת המצוות (כמו הברכה שלפני נטילת לולב, למשל). לפיכך נראה שהרמב"ן אינו מתייחס לרכיב ברכת המצוות שבברכות התורה ("אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה"), אלא לרכיב ההודאה שבהן ("אשר בחר בנו מכל העמים וכו"). ואכן, אילו היה מדובר בברכת המצות כי אז מעמדה היה כמדרבנן כמו שאר ברכות המצוות (ראה משנה תורה, ברכות, א, ב).
הרמב"ם, לעומת זאת, לא מנה את ברכת התורה כמצוה עצמאית. יש שהסבירו, מבחינה טכנית, שהרמב"ם פירש את הדרשה בתלמוד הבבלי כאסמכתא בלבד ולא כמקור הקובע שמדובר במצוה מן התורה (פירוש מראה הפנים על הירושלמי). אך עדין ראוי להסביר את טעם הדבר.
נראה שהדבר טמון בדברי הרמב"ן עצמו. בסוף דבריו ציין הרמב"ן שהוא מונה את מצות ברכת התורה כמצוה עצמאית בדומה לכך שמצות מקרא ביכורים נמנית בנפרד ממצות הבאת ביכורים, ומצות סיפור יציאת מצרים נמנית בנפרד ממצות אכילת הפסח. אלא שכאן בהחלט ניתן לחלק: בביכורים ובפסח קיימת הפרדה ברורה בין הצד הגופני-מעשי של הענין (אכילת קרבן פסח, הבאת ביכורים) לבין הצד הנפשי-תודעתי של הענין (סיפור יציאת מצרים, קריאת מקרא ביכורים), ולפיכך ההיבט המעשי וההיבט התודעתי נמנים כמצות נפרדות. ואולם, בכל הנוגע לברכת התורה ולקריאה בתורה (בין אם מדובר בקריאת התורה שבציבור ובין אם מדובר בלימוד תורה) הגבול שבין הצד המעשי לבין הצד התודעתי מתטשטש ונמחק: הקורא בתורה בציבור אינו מבצע רק פעולה טכנית של הגיית הברות, והלומד תורה אינו רק בוהה בכתוב.
יתירה מזו, אותה הודאה שאותה מביעים לשיטת הרמב"ן במסגרת ברכת התורה ("הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא") מושגת באמצעות מצות תלמוד תורה, שהרי הלומד את התורה יאהב את ה' ויודה לה' על כך (ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרקים א-ד). לפיכך, מהבחינה המהותית, אין צורך בציווי עצמאי פורמלי על הודאה לה' על מתן התורה, והוא נמצא וגלום בתוך מצות תלמוד תורה עצמה.
למעשה, מדובר במחלוקת ותיקה שבין הרמב"ם לרמב"ן בשאלה האם יש צורך בציווי פורמאלי על ערך שגלום ומבוטא במצוה אחרת, וכך הוסברה בעבר מחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן בענין מצות ישוב ארץ ישראל.
עדכוני מכס ורגולציה
