בפרשתנו אנו קוראים את פרשית הנזיר: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר לה', מיין ושכר יזיר...כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו... כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא", והסביר הרמב"ם (נזירות א, א) שהנזירות היא נדר מכלל נדרי איסר, דהיינו – נדרים שבהם האדם אוסר על עצמו דברים המותרים לו. אמנם אין חובה על האדם להיות נזיר, אולם אם בא האדם וקיבל על עצמו נזירות – הרי שעליו לפעול על פי הדרך שקבעה התורה, דהיינו לגדל שער, שלא לשתות יין ולא לאכול ענבים, ולא להיטמא למתים, ובהתאם לכך מנה הרמב"ם מספר מצוות בענין זה.
הנזירות מלווה גם בהקרבת קרבן: בסיומה הטבעי של תקופת הנזירות (כפי שנקבע לה מראש, וסתם נזירות – שלושים יום) מצווה הנזיר לגלח את ראשו ולהביא את קרבנותיו – עולה, חטאת ושלמים. ואולם הקרבת קרבן מתקיימת גם במצב של קטיעת תקופת הנזירות כאשר הנזיר נטמא: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו, וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן... ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה... והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו".
אלא שבעוד שתגלחת והקרבת הקרבנות שבאים בסיומה הטבעי של תקופת הנזירות נמנו כמצות עשה עצמאית (צ"ג), הרי שביחס לתגלחת ולהקרבת הקרבנות שבאים בקיטועה של תקופת הנזירות קיימת מחלוקות בין הרמב"ם (שלא מנאה כמצוה) לבין רס"ג שמנאה. אכן, מלשון התורה נראה שמדובר בציווי ברור (וגלח ראשו, והביא שתי תורים, וביא כבש), ולפיכך בא הרמב"ם והסביר שאכן מדובר בציווי לגלח ולהקריב קרבן, אלא שציווי זה נבלע בתוך מצות נזירות עצמה – דהיינו גידול השער בקדושה.
הדברים נראים מוקשים, אלא אם נשים לב לכך שכל הקרבנות שמקריב האדם מציינים את סופו של תהליך מסוים: קרבן מי ששגג בחטאו, קרבן הזב, קרבן הזבה, קרבן המצורע, קרבן האישה היולדת, ועוד. כל אלו עברו תהליך מסוים ובסופו בם מביאים קרבן, והוא הדין לקרבן של הנזיר שבא בסיומה הטבעי של תקופת הנזירות. לעומת זאת, קרבן הטומאה של הנזיר אינו נמצא בסופו של תהליך: מדובר באירוע שקרה בפתע פתאום, אשר קטע את תקופת הנזירות. הקרבן מאפשר לנזיר להמשיך את התהליך, ובעקבות הבאתו חוזר הנזיר מחדש לנזירותו. בשל כך ברור שאין הקרבן יכול להימנות כמצוה עצמאית והוא נבלע בתוך המצוה הכללית של הנזירות – גידול שער הראש.
עדכוני מכס ורגולציה
