בפרשתנו אנו קוראים על חובת התקיעה בחצוצרות: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרת ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני ה' א-להיכם" (במדבר י, ט-י).
מלשון הפסוקים נראה שחובת התקיעה בחצוצרות מתייחסת לשני אירועים נפרדים: האחד – בעת צרה, והשני – בעת הקרבת הקרבנות במועדים ובראשי החודשים.
למרות זאת, הרמב"ם מונה מצוה זאת כמצוה אחת בלבד (עשה נ"ט), ולא כשתי מצות נפרדות (וחולק עליו הרלב"ג בפירושו לתורה). מדוע מצוה אחת ולא שתים נפרדות?
למעשה, קיימים מאפיינים משותפים לתקיעות בשני האירועים: בכל הנוגע לצד הביצועי של התקיעות (סדרן, והשימוש בחצוצרה דווקא) – אין הבדלים בין שני האירועים. ובכל הנוגע לצד העיוני של התקיעות (תכליתן) – הרי שהתורה משתמשת במונח זהה: לזכרון לפני ה', וכבר הפנה הרב נ"א רבינוביץ (יד פשוטה, ראש הלכות תעניות) לדברי הספרי זוטא (בהעלותך, י, ט-י) העומד על מאפיין זה: "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם – נאמר כאן זכרון (לענין תקיעה במלחמה) ונאמר למטה זכרון (גבי תקיעה על הקרבנות). מה זכרון האמור כאן הושעה והטבה, אף זכרון הנאמר למטה הושעה והטבה...". אכן, טעם השימוש בחצוצרה משותף, והוא – לעורר את הכוונה: כך הוא בהבאת הקרבנות (למניעת מחשבת פיגול, למשל), וכך הוא בתרועה בעת צרה - תחינה לה' שיצילנו מהצרה (ראה ספר החינוך, שפ"ב, ומשבצות זהב – פרי מגדים או"ח תקע"ה, ס"ק ב).
המאפיינים המשותפים משמשים אינדיקציה לכך שמדובר בחובת אחת כללית של תקיעה בחצוצרות. חובה זאת נועדה לתכלית אחת, והיא חלה באירועים שונים, שמחים או קשים (ראה מגיד משנה, תעניות א, א).
נציין כי עקרון המאפיינים המשותפים משמש מפתח חשוב ביותר להבנת שיטת הרמב"ם בספר המצוות. כך, למשל, כתב הרמב"ם בנוגע לצד הביצועי, בדונו בענין קרבנות מחוסרי כפרה (עשה ע"ז): "ואם יאמר מישהו: מדוע אינך מונה קורבן מחוסרי כפרה כולם כמצווה אחת, כיון שיש להם עניין אחד הכוללם, והוא חיסור הכפרה?... מכיון שנשתנו קורבנותיהם כמו שאתה רואה, צריך למנות כל קורבן לבדו בהכרח, כי הדבר שבו נשלמת טהרתו של זה אינו הדבר שבו נשלמת טהרתו של זה". כלומר, שוני באופן הביצוע של שני עניינים מהווה שיקול להפרדתם לשתי מצות נפרדות.
דברים ברורים נכתבו על ידי הרמב"ם גם לגבי זהות הצד הרעיוני של שני עניינים, הפעם בנוגע לתכלת וללבן של הציצית, שנמנו כמצוה אחת על אף שאינם מעכבים זה את זה: "שהרי המטרה בציצית 'למען תזכרו', לכן נמנית כללות הדבר המביא לידי זכירה" (מתוך הכלל האחד עשר). כלומר קיומה של תכלית משותפת תומכת בכך שמדובר במצוה אחת ולא שתים.
עדכוני מכס ורגולציה
