בפרשתנו אנו קוראים על הפרשת החלה: "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".
כידוע, הפרשת החלה כוללת שני אלמנטים – הפרשת ה"ראשית" מהעיסה, והנתינה לכהן. בטעם המצוה ניתנו שני כיוונים עיקריים ומנוגדים, שהתמקדו בשני האלמנטים. כיוון אחד עוסק בנותן: "כי כל הראשיות נועדו לאל כדי שתושרש מידת הנדיבות ותמעט הרעבתנות לאכול ולהרוויח" (מורה נבוכים ג, לט); ובאינטרפרטציה שונה: "להעיר שכל הטובות באות לנו מה' יתעלה...להורות על שה' יתעלה נתן לנו הארץ ההיא" (רלב"ג על פרשתנו). כיוון אחר עוסק במקבל (הכהן): "למען יחיו בו משרתי ה' העוסקים תמיד בעבודתו, הם הכוהנים, מבלי יגיעה כלל" (ספר החינוך שפ"ה); "כי ה' יתעלה רצה שיהיה לכהנים פנאי לעסוק בתורה ולעמוד על סודותיה, כדי שיורו משפטיו ליעקב ותורתו לישראל, ולזה רצה שיהיה לחמם ניתן" (רלב"ג על פרשתנו).
המעניין הוא שהפרדה דומה נעשתה גם בנוגע למצות הפרשה חלה באספקלריה של מנין המצוות. אמנם הפרשת החלה נמנתה כמצוות עשה אצל מוני המצוות (למשל: ספר המצוות לרמב"ם, עשה קל"ט), אלא שהם נחלקו בשאלה מהותית: האם מדובר במצות עשה אחת – להפריש חלה ולתת אותה לכהן, או בשתי מצות (הפרשה, נתינה לכהן).
שיטת הרמב"ן,בהשגותיו לכלל י"ב שבספר המצוות, היא שבאותן מצוות שבהן נדרש מעשה הפרשה על מנת להפוך את הדבר מדבר טבל לדבר מותר – יש לראות בזה שתי מצוות נפרדות: האחת – עצם ההפרשה ההופכת את הדבר מטבל למותר, והשניה – נתינת הדבר המופרש למי שנצטווינו לתת לו. דוגמאות למצוות אלו הן הפרשת חלה, הפרשת תרומות והפרשת מעשרות. הרמב"ן מנמק את שיטתו בכך שקיימים ציווים נפרדים על ההפרשה ועל הנתינה, ומביא ראיה לשיטתו בין היתר מהעובדה שמברכים על ההפרשה, ואילו ההפרשה הינה אמצעי לנתינה לא היה מקום לברך עליה. שיטה זו תוכל להתבסס גם על כך שניתנו שני היבטים מנוגדים בטעם הפרשת החלה (מצד הנותן ומצד המקבל), ללמדנו כי בשני עניינים נפרדים עסקינן, ולא באחד.
הרמב"ם אינו מקבל עמדה זאת.בכלל הי"ב לספר המצוות מסביר הרמב"ם כי כאשר מדובר במעשה נמשך המורכב מפעולות שונות, אין למנות את הפעולות כמצות נפרדות, אלא יש למנות כמצוה את הדבר בכללותו. הפרשת החלה ונתינתה הינם שלבים שברצף אחד ועל כן נמנית מצוה אחת בלבד. בכך דבריו של הרמב"ם בספר המצוות עולים בקנה אחד עם דבריו במורה נבוכים (לעיל), לפיו הפרשת החלה הינה חד ממדית ולא דו ממדית, והיא מתמקדת בנותן, לא במקבל ("כי כל הראשיות נועדו לאל כדי שתושרש מידת הנדיבות ותמעט הרעבתנות לאכול ולהרוויח"). ואם כך הם הדברים, הרי שיש לראות את הנתינה לכהן כביטוייה ושכלולה של ההפרשה, ולא כדבר נפרד; כדי שתושרש באדם המפריש מידת הנדיבות, עליו לתת את החלה למישהו.
עדכוני מכס ורגולציה
