לאחר שבלעה האדמה את קורח ואת עדתו, ולאחר שהאש שרפה את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, פעל אלעזר הכהן, בהתאם לציווי ה', כך: "ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת אשר הקריבו השרופים, וירקעום ציפוי למזבח. זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא להקטיר קטורת לפני ה', ולא יהיה כקורח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו".
המשפט "ולא יהיה כקורח וכעדתו" יכול להתפרש בכמה כיוונים: האחד – "כדי שלא יהיה כקורח וכעדתו", כלומר מחתות הנחושת ישמשו כתמרור אזהרה בפני כל מי שירצה לבוא ולחלוק על הכהונה, להזהירו מה יהיה עונשו. בדרך הזו צעד רש"י על אתר.
כיוון אחר הוצע על ידי בעל הלכות גדולות והרמב"ן: לדעתם מדובר באיסור, הראוי להימנות כלאו עצמאי, שתוכנו הוא האיסור לחלוק על הכהונה.
כיוון שלישי הוצע על ידי הרמב"ם, שחלק באופן חד על בעל הלכות גדולות (רעה בכלל השמיני לספר המצוות), וסבר כי אין מדובר כאן בציווי. לשיטתו, מדובר כאן בתיאור מצב עתידי ("שלילה" בלשונו), דהיינו, שה' מודיע שהעונש של החולק על הכהונה לא יהיה יותר כעונשו של קורח וכעדתו (דהיינו – בליעת האדמה ושריפה). לשיטת הרמב"ם, מחלוקת על הכהונה אסורה מכיוון אחר, למשל – מכיוונו של האיסור "לא תתגודדו". יתכן שהרמב"ם גם יסכים לדברי רש"י, ויסביר שאיסור המחלוקת הוא תכלית כללית של התורה שאין ראוי לפורטה לעניינן קונקרטי כזה או אחר.
האם אפוא יתכן מצב שהאדמה שוב תבלע את מי שיחלוק על הכהונה? לשיטת הרמב"ם – בשום אופן לא, שכן ה' הודיע שלא יהיה כך. לשיטת רש"י והרמב"ן – אפשרי.
עדכוני מכס ורגולציה
