כידוע, כל שבט לוי אינו זוכה לנחלה בארץ: "לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' ונחלתו יאכלון" (דברים יח, א). הרמב"ם ראה בדברים אלו איסורים ממש, ומנה שתי מצות לא תעשה: האחת - שלא ינחל כל שבט לוי בארץ ישראל אלא נותנים להם ערים לשבת (ל"ת קס"ט), והשניה - שלא יקח שבט לוי חלק בביזה בשעת כיבוש ארץ ישראל (ל"ת ק"ע), ואף קבע שאם נטל הלוי החלה בארץ – מעבירין אותה ממנו (שמיטה ויובל, יג, י).
אלא שקיימות שיטות (למשל – בעל הלכות גדולות) שכלל אינן מונות את שני הלאווים הנזכרים לעיל, והוסבר בטעם שיטות אלו שאין מדובר בלאווים האוסרים על הלווים לנחול ולבזוז, אלא רק קביעה של התורה שאין ללווים זכות מוקנית לנחלה ולביזה, אבל הם רשאים לקבל אם יתנו להם (ר"י פערלא, ספר המצוות לרס"ג, ל"ת רל"ד).
[גם הרמב"ם מודה שהאיסור על הלוויים שלא לנחול ולבזוז חל אך ורק על נחלת ארץ ישראל, אך אם יכבוש מלך ישראל ארצות אחרות, על אף שתחול על ארצות אלו קדושת ארץ ישראל להתחייב במצוות, יוכלו הלוויים ליטול את חלקם שם, בשונה מארץ ישראל.]
מספר הסברים הוצעו בטעם האיסורים הללו. מדברי הרמב"ם עצמו (שמיטה ויובל יג, יב) נראה כי תפקידם של הלווים כמשרתי ה' ומורי העם מצריך את הבדלתם מכלל דרכי העולם, ועל כן אין הם זוכים לעצמם באופן הטבעי והמקובל, אלא ה' מעניק להם את מה שמגיע להם. אלא שלא ברור בדברי הרמב"ם מהי משמעות היבדלות זאת – האם היבדלות מדרכי העולם או היבדלות מהעם? הסביר זאת הרב יונתן גרוסמן (במאמרו שפורסם בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון), שהדבר קשור לתפקידו של הלוי כמחנך העם - שעל מנת שהלוי ימלא את תפקידו זה יש לדאוג לכך שהלוי יסתובב כל העת בין השבטים השונים, יגיע גם למקומות מרוחקים, ויחנך את העם על פי ערכי התורה. בהיבדלות מדרכי העולם עסקינן, אך לא בהיבדלות מהעם. ולהיפך – בחיבור לעם.
אכן, דברים אלו הולמים היטב את האמור בפרשתנו, בה נצטוו ישראל לתת ערים ללויים : "צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללויים, והיו הערים להם לשבת... ואת הערים אשר תתנו ללויים – את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח, ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר", וציווי זה נמנה על ידי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קפ"ג) – "הציווי שנצטווינו ליתן ערים ללווים לדור בהן". הציווי אודות מגורי הלווים בתוך עם ישראל הולם יפה את הרעיון שהובא לעיל. הלווים נבדלים מדרכי העולם בכך שאין הם צריכים לנחול ולכבוש בעצמם עריהם, אך אין הם נבדלים כלל ועיקר מהעם, אלא שוכנים בו ומעורים בתוכו.
דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור ההלכה שערי הלויים משמשות גם כערי מקלט, דהיינו שהרוצח בשגגה יכול לנוס גם אליהן ולא רק לשש ערי המקלט המיוחדות (כך נפסק ברמב"ם בהלכות רוצח, בהתאם לסוגיה בבבלי מכות ט, ב; וההבדל בין ערי הלווים לערי המקלט בענין זה הוא רק בכך שערי הלויים קולטות רק אם הרוצח בשגגה נכנס אליהם לשם קבלת מקלט, ואילו ערי המקלט המיוחדות קולטות את הרוצח בשגגה בכל מצב). מתן מעמד של עיר מקלט לערי הלווים מלמד על הפוטנציאל והתפקיד של הלויים בחינוך העם ובתיקונו. (לכיוון אחר ראו בדברי ספר החינוך למצוה ת"ח).
עדכוני מכס ורגולציה
