בסופה של פרשתנו אנו קוראים את הציווי בענין מלחמת כיבוש הארץ "לא תיראום, כי ה' א-להיכם הוא הנלחם לכם". איסור הפחד מהאויבים נזכר במקומות נוספים, כמו זה שבתחילת פרשת עקב – "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני לא אוכל להורישם – לא תירא מהם... לא תערוץ מפניהם כי ה' א-להיך בקרבך אל גדול ונורא", והוא נמנה על ידי הרמב"ם כמצות לא תעשה – "שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת מלחמה".
אלא שראשונים אחרים (הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות, הראב"ד בהשגותיו על משנה תורה) חלקו על הרמב"ם, וסברו שאין מדובר באיסור האוסר על הפחד, אלא בהבטחה מאת ה' שהלוחמים לא ייראו במלחמה מהאויבים.
ואכן, על שיטת הרמב"ם רובצות שתי קושיות נכבדות: האחת – איך אפשר לומר על מי שמפחד במלחמה שהוא עובר על איסור, והרי הוא אנוס, ו –"אונס – רחמנא פטריה" (קושית ר"י פערלא בסהמ"צ לרס"ג על ל"ת קכ"ח). השניה – שבפרשת היציאה למלחמה בפרשת שופטים, אומרים השופטים אל העם "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", דהיינו שיש לגיטימציה למי שמפחד - לחזור לביתו, ואין בכל כל איסור (קושית הרמב"ן).
ואולם עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם ילמד שאין כאן כל קושיה. כפי שעולה מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז') פעולת המלחמה מורכבת משני שלבים: האחת - ההתארגנות למלחמה, והשניה – ביצוע המלחמה עצמה. בשלב ההתארגנות למלחמה, רשאי "האיש הירא ורך הלבב", דהיינו - זה שאין בליבו כוח לעמוד בקשרי המלחמה, לפרוש, ואם יפרוש בשלב מקדמי זה – לא עבר על לא תעשה.
ואולם, אם לא פרש, ונכנס כבר אל המלחמה – כי אז כבר לא יוכל לפרוש, וגם התורה אינה נותנת לגיטימציה לנסיגה בשלב זה, והפורש בשלב מתקדם זה עובר על איסור לא תעשה, וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת נ"ח) "האזהרה שהזהרנו מלירוא את הכופרים בשעת המלחמה ומלערוץ מפניהם, אלא חובה להתאמץ ולהתחזק ולעמוד בשורות הצבא".
ועדין נשאלת השאלה – אם יפחד הרי הוא אנוס, והאנוס פטור? התשובה היא זו: הואיל ומלכתחילה לא פחד ולא נרתע, הרי שהוכיח שהענין, ככלל, נמצא בשליטתו, ושאין הוא ירא ורך לבב במהותו (דהיינו שאינו סובל מליקוי נפשי המונע ממנו התמודדות במלחמה). אלא שבזמן אמת טבעי הוא שיתעוררו פחדים, ועל האדם באותו שלב לשלוט על פחדיו ולא לתת להם להכניע אותו. בדיוק בנקודה זאת בא האיסור – לדרבן את האדם שלא להבהיל את עצמו. והדברים מפורשים בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ז, יז – יח: "ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו - עובר בלא תעשה".
לא נוכל לסיים את דברינו מבלי להביא את דבריו המעודדים של הרמב"ם בסוף הפרק: "וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד - מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא".
עדכוני מכס ורגולציה
