בפרשתנו אנו קוראים את הציווי הבא: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה; ונשל גויים רבים מפניך - החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי, והחיווי והיבוסי - שבעה גויים, רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך, לפניך - והכיתם: החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם. ולא תתחתן בם – בתך לא תתן לבנו ובתו לא תתן לבנך". מכאן נלמדו שלש מצוות לא תעשה: "איסור כריתת ברית", "לא תחונם", ו -"שלא להתחתן בגויים". באשר להיקף האיסור של תחונם, נתפרש הדבר אצל הרמב"ם כאיסור לחמול עליהם ואיסור לשבח שום דבר ממה שמשובח להם (סהמ"צ ל"ת נ').
אלא שנשאלת השאלה כלפי מי מופנים האיסורים הללו? עם מי אסור לכרות ברית – עם שבעת העממים שחיו בארץ בישראל או עם כל עובדי עבודה זרה? ואת מי אסור לחון – את שבעת העממים או את כל עובדי עבודה זרה?ועם מי אסור להתחתן? מפשוטו של מקרא נראה, לכאורה, כי מדובר דווקא בשבעת העממים, שהרי התורה מציינת באופן ברור (בפסוק שהובא לעיל) מי הם אותם גויים שאיתם אסור לכרות ברית, שאותם אסור לחון ושבהם אסור להתחתן – "שבעה גויים רבים ועצומים ממך", וכך באמת כתב הסמ"ג (ל"ת מ"ז) - "שלא לכרות ברית לשבעה עממים", ולגבי לא תחנם - "ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשבע האומות דווקא" (ל"ת מ"ח; ראו את שיטת הביניים של התוספות, יבמות כג, א, ד"ה ההוא).
לעומת זאת, הרמב"ם במשנה תורה (הלכות ע"ז פרק י) פסק בצורה ברורה כי האיסורים מופנים כלפי כלל הגויים, עובדי עבודה זרה, ולאו דווקא כלפי שבעת העממים: "אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה, שנאמר "לא תכרות להם ברית". אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם"..., וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם: שנאמר "ולא תחונם", לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים". הוא הדין לענין איסור החיתון: "אחד שבעה עממין ואחד כל האומות באיסור זה (הלכות איסורי ביאה, יב, א).
ניתן לראות את שיטת הרמב"ם כעולה גם היא בקנה אחד עם פשוטו של מקרא. אמנם התורה מזכירה בקשר לאיסורים אלו את שבעת העממים, אלא שאין זאת משום שהאיסור חל עליהם בדווקא, אלא משום שהם היו עובדי עבודה זרה הרלבנטיים לשעה שבו ניתן אותו הציווי. למעשה התורה אומרת זאת מפורשות בהמשך הפסוקים שהובאו לעיל מפרשתנו :"כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים" (וראו בהרחבה באנציקלופדיה תלמודית, ערך "גוי", כרך ה', עמ' רצו. במלים אחרות, בעת הכניסה לארץ מודיע ה' לישראל – אסור לכם לכרות ברית עם עובדי ע"ז, ולכן אל תכרתו ברית עם שבעת העממים. (על שינויים בין דברי הרמב"ם במשנה תורה לדבריו בספר המצוות ראה בפירוש יד פשוטה על הלכות עבודה זרה, ראש פרק י').
השוני המשמעותי הקיים בין כלל עובדי עבודה זרה לבין שבעת העממים הוא בענין כיבוש הארץ. ככלל, לשיטת הרמב"ם (בשונה, למשל, משיטת רש"י) יש לקרוא לשלום לכל אדם, גם במלחמת כיבוש הארץ משבעת העממים, וגם במלחמות אחרות. אלא שכאשר לא השלימו – לא קיבלו עליהם את שבע מצוות בני נח, ולא קיבלו עליהם את ריבונותה המוחלטת של ישראל ואת היותם למס – הרי שאם מדובר במלחמת שבעת העממים, הורגים את הזכרים, הנשים והטף, ואילו אם מדובר במלחמות אחרות, גם עם עובדי עבודה זרה, הורגים רק את הזכרים. יחד עם זאת, העיקרון הכללי של קריאה לשלום חל על כל המלחמות, לרבות מלחמות שבעת העממים ומלחמת עמלק: "אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום" (הלכות מלכים, תחילת פרק ו).
אם נחזור לאיסורים שבפרשתנו (לא תכרות להם ברית, לא תחנם, ו – לא תתחתן בם) נוכל לציין שההבנה שאין מדובר באיסור המופנה דווקא לשבעת העממים, אלא באיסור החל על כלל הגויים עובדי עבודה זרה, מעוגנת בדברים הנ"ל בענין הקריאה לשלום. כיצד? השלום עם הגויים ואיסור כריתת הברית הם שני צידיו המנוגדים של אותו מטבע. אם בענין השלום עם הגויים (בשונה ממצב שבו לא השלימו) אין הבדל בין שבעת העממים לשאר גויים, הרי שאיסור כריתת הברית משקף מצב דומה.
אכן, אילו איסור כריתת הברית היה מתייחס רק לשבעת העממים, יכול היה הרמב"ם להחריג את ענין שבעת העממים מעיקרון הקריאה לשלום, והיה קובע שלגבי שבעת העממים אין חובה כזאת (כשיטת רש"י). ועוד, שגם אחד מהתנאים לעשיית השלום עם הגויים – שיקבלו שבע מצוות בני נוח - מלמד על כך שהבעיה עימם הינה במישור העבודה הזרה, אשר קיימת לא רק אצל שבעת העממים.
עדכוני מכס ורגולציה
