בפרשתנו אנו קוראים את הציוויים הבאים: "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות, ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלווים, כאשר ציויתים תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (כד, ח-ט).
בכל הנוגע לציווי הראשון קיימת תמימות דעים בקרב מוני המצוות, ולפיה עיקרו של הציווי הינו איסור על המצורע להסיר את סימני הטומאה ממנו (על מנת שהכהן לא יוכל לקבוע שהוא מצורע). ראו, למשל, בדברי הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (י, א). אמנם, שלשיטת הרמב"ן, ציווי זה כולל לא רק את איסור תלישת סימני טומאה, כי אם גם איסור על אמירת לשון הרע (השגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם, הוספות למצות עשה, מצוה שביעית), וזאת בשונה משיטת הרמב"ם הכוללת את איסור לשון הרע בתוך הלאו של "לא תלך רכיל בעמיך" (הלכות דעות, ז, ג)]
שונים הם הדברים בנוגע לציווי השני ("זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים"). בענין זה כתב הרמב"ן כי מדובר במצות עשה שתוכנה הוא: "לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה יתברך למרים כשדברה באחיה עם היותה נביאה... כדי שנתרחק מלשון הרע" (השגות הרמב"ן לספר המצוות), ובפירושו לתורה על אתר: "יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה". מדובר, אם כן, בחובה לזכור בפה ובלב את הצטרעותה של מרים בעקבות הדברים שדיברה במשה ("ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח... ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה', הלוא גם בנו דיבר..."), וכל זאת - כחלק מחשיבותו המרכזית של איסור לשון הרע.
הרמב"ן מביא לשיטתו ראיה מממדרש ההלכה ספרא / תורת כהנים (תחילת פרשת בחוקותי), המביא מספר מצוות שקיים בהם אלמנט של זכירה בפה – וביניהן זכירת השבת וזכירת עמלק – והכולל ביניהן גם את זכירת עונשה של מרים, ללמדנו כי מדובר במצוה עצמאית. המדרש איתר לגבי שני עניינים אלו לאו ועשה: לגבי הלאו - מניח המדרש שהלאו אוסר על שכחת הלב, ובהתאם לכך קובע המדרש שהעשה מתייחס לזכירה בפה (ללא כל הסבר מה כוללת אותה זכירה). אכן, ראיה חזקה, שכן אם הרמב"ם מנה כמצות עשה את הזכירות של שבת ועמלק (עשין קנ"ה ו - קפט, בהתאמה), הרי שאין מקום לכך שזכירת עונשה של מרים לא תימנה גם היא כמצות עשה. הרמב"ן גם מזכיר את מצות זכירת יציאת מצרים שנמנית כמצות עשה אצל הרמב"ם (עשה קנ"ז), ואם נשווה אליה את זכירת עונשה של מרים – אין סיבה שהיא לא תימנה כמצות עשה. לא בכדי הודה בעל ה"מגילת אסתר" - ממגיניו הנמרצים של הרמב"ם מפני השגות הרמב"ן – שאין ביכולתו להגן על הרמב"ם במקרה זה.
אלא שהמעיין באותן הזכירות - שבת ועמלק – כפי שהן מובאות בספר המצוות של הרמב"ם, יגלה שהרמב"ם לא הביא את דברי מדרש ההלכה הנ"ל כמקור עיקרי: בשבת הוא לא מובא כלל, ובעמלק – כמקור משני. למעשה, את הזכירה - שיש לעשותה בפה - ביסס הרמב"ם על מקורות אחרים שהורו מה בדיוק צריך לומר בפה. גם לגבי הזכרת יציאת מצרים מביא הרמב"ם מקורות מגוונים המבססים מה ייאמר באופן קונקרטי כחלק מהזכירה. לפיכך, נראה שהרמב"ם אינו מוכן לקבל חובת זכירה בפה כללית שאין לצידה ביטוי מילולי קונקרטי או מגמה אקטיבית ברורה (אף כי הרמב"ם מקבל את התפיסה שקיימות מצוות בדיבור – ראו בתחילת השורש התשיעי לספר המצוות).
ואמנם, ביחס לשלוש המצוות – שבת, עמלק, מצרים - אה לידי ביטוי הזכירה בפה באופן קונקרטי ואקטיבי: אמירת הקידוש בשבת, קריאת ההגדה בליל ט"ו בניסן, ואמירת דברים כנגד עמלק כדי לעורר איבתו ולהילחם בו. לעומת זאת, בזכירת עונשה שלמרים אין היבט קונקרטי ובוודאי שלא אקטיבי, שכן כל תכליתה היא למנוע אמירת לשון הרע. כפועל יוצא, זכירת עונשה של מרים מורכב מהתבוננות באמור בתורה בעניינה של מרים, כפי שכתב הרמב"ם מפורשות בסוף הלכות טומאת צרעת, "ועל עניין זה (=שיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע) הוא מזהיר בתורה... הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים.... והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעתה שהשוותה אותו לשאר נביאים. והוא לא היה מקפיד... ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת". חדי העין והאוזן יבחינו שהרמב"ם מתייחס לענין זה כהתבוננות ולא כזכירה.
הרי לנו שזכירת עונשה של מרים מורכבת מהתבוננות באמור בתורה בעניינה של מרים, ואין היא כרוכה באמירת הדברים בפה דווקא, וגם לא במחקר אינטלקטואלי שיבצע האדם בענין זה. בשל כך, זכירת עונשה של מרים אינה יכולה להימנות כמצוה.
עדכוני מכס ורגולציה
