ספר במדבר מספק לנו דרמות מרתקות הנוגעות להנהגת עם ישראל: חטא המרגלים, קורח ועדתו, אהרון ומרים ופרשת האשה הכושית, חטא מי מריבה, פנחס וזמרי בן סלוא ועוד, ועל כולן נעמוד בבוא העת, פרשה ופרשה בזמנה. גם פרשתנו מספקת לנו אירוע יוצא דופן, אלא שלא ניתן לו הדגש המתאים, ואנו ננסה להחזירו למרכז הבמה.
בפרשתנו אנו קוראים על קרבנות הנשיאים ביום חנוכת המשכן. מי היו הנשיאים? "ויקריבו נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם, הם נשיאי המטות", כלומר, מדובר בראשי הנהגה השבטית של כל שבט בעם ישראל. ולא רק זאת, אלא שאותם נשיאים הם גם "העומדים על הפקודים", דהיינו אותם אלו שחברו למשה ואהרון בעת המפקד שקראנו עליו בפרשת במדבר: "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא". מדובר אם כן בהנהגה הבכירה ביותר של שבטי ישראל, שחברה להנהגה הלאומית של משה אהרון.
הרעיון של הנשיאים להביא קרבן היה רחוק מלהיות מובן מאליו, שכן הם לא נצטוו על ידי ה' להביא קרבן, מה עוד שמדובר במצב יוצא דופן שבו ראש שבט (ולא הכהן) מקריב קרבן ציבור. מצד שני, ברור שאין מדובר כאן באירוע ספונטני אלא במהלך מתואם ומאורגן של הנשיאים, שהרי כל אחד מהם הביא בדיוק אותו קרבן. על כן נשאלת השאלה מה ביקשו הנשיאים להשיג כאן?
המשכן היה דבר חדש שנכנס לחייהם של עם ישראל ואיים, מנקודת ראותם של הנשיאים, לפורר את מבנה ההנהגה המשולש של העם משה – אהרון – וראשי השבטים. הנשיאים חשו שמעמדם נשחק ביותר עם הקמת המשכן: מצד אחד משה הקים את המשכן וחנך אותו, ואהרון ובניו הוקדשו לעבודתם, והקריבו את קרבנות היום השמיני וקיבלו מעמד על בנוגע למשכן ולמזבח, ואילו מנגד הנשיאים נותרו מאחור. לפיכך קמו הנשיאים והתארגנו לצורך שימור מעמדם ונטילת חלק פעיל בו.
המהלך של הנשיאים בענין הבאת קרבנותיהם הדהים את משה: לא פעם אחת אלא פעמים הרגיש משה שאין הוא יודע להתמודד עם האירוע. הפעם הראשונה היתה כאשר הנשיאים הביאו את קרבנם לפני המשכן. או אז נזקק משה לציווי מפורש של ה' שאמר לו "קח מאתם והיו לעבוד את עבודת אוהל מועד", וכפי שציין רש"י: "שלא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום". הפעם השניה היתה מיד בהמשך, כאשר הנשיאים הביאו את הקרבן לפני המזבח, וגם אז נזקק משה לציווי של ה' "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח" (רש"י: "כי לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה"). אכן, בהבאת קרבנם של הנשיאים, שכלל גם קטורת (ואנו יודעים, בהכירנו את העתיד בענין קורח ועדתו, שהקרבת קטורת הינה נייר הלקמוס הטוב לבחינת השאלה האם הדבר רצוי בעיני ה' או לא), היה משום התרסה משמעותית כלפי מעמדם של משה ואהרון כפי שהתבטא בתפקידיהם במשכן ובמזבח. נציין גם שלפי המדרש תוכן קרבנם של הנשיאים היה סימבולי – לאומי: כנגד שלושת האבות וכנגד יוסף, ללמדנו שמדובר בקרבן לאומי של עם ישראל, לא בקרבן אישי, ובוודאי שהיה בכך, לפי הבנת משה, משום התרסה כלפי מנהיגותם של משה ואהרון, וערעור על הסדר שנקבע על ידי ה'.
לא בכדי התקשה משה לקבל את הקרבן. עמד על כך יפה מדרש רבה על אתר: "באו ועמדו לפני המשכן, ולאקיבל מהם, עד שנאמרה לו מפי הגבורה: 'קח מאתם'. באותה שעה היה משה מתיירא ואומר: שמא נסתלקה ממני רוח הקודש ושרתה על הנשיאים?".
ואולם ה' הסכים עם הנשיאים ושמר לעת הזאת על שלימות המבנה המשולש.
כפי שנראה בפרשות הבאות, המבנה המשולש היה פגיע ביותר וזקוק לתחזוקה. את התגובה הראשונה נקבל מיד בתחילת הפרשה הבאה - פרשת בהעלותך: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
בהמשך התרחשו זעזועים נוספים, עד לבואו של הפיצוץ הגדול: מחלוקתם הגדולה של קורח ועדתו, ומאתים וחמישים נשיאי העדה. ומי היו נשיאי העדה? אכן כן. לדעת רש"י היה בתוכם הנשיא של שבט ראובן, ראובן בן שדיאור, ולדעת רבנו בחיי - כל שנים עשר הנשיאים נמנו עליהם.
עדכוני מכס ורגולציה
