בסוף פרשתנו אנו קוראים על דברי מרים ואהרון במשה בענין האשה הכושית: "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר, וישמע ה'". בנוסף לשאלה שהעסיקה את המפרשים – מה היתה טרונייתם של מרים ואהרון, יש גם לשאול – מדוע הענין התעורר עתה ולא קודם לכן?
לשם כך נחזור ונפנה למעשה אחר הנזכר בפרשתנו והטעון גם הוא הבהרה, והוא – קברות התאווה: "והאספסוף אשר בקירבו התאוו תאווה, וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו". ענין זה "שובר" את משה, ובעקבותיו נושא משה נאום התפטרות דרמטי: "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני. ואם ככה את עושה לי –הרגני נא הרוג". ועל כך יש כמובן לתמוה, מה היה באירוע התאווה שגרם למשה לבקש לסיים את שליחותו? והרי לא היתה זו הפעם הראשונה שמשה נתקל בתלונות של העם והתמודד עמן (ראו למשל בפרשת בשלח את ענין מסה ומריבה). הנה סמוך לפני ענין המתאווים קראנו על המתלוננים, שעם עניינם התמודד משה באופן מרשים: "ויהי העם כמתאוננים רק באוזני ה', וישמע ה' ויחר אפו, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, ויצעק העם על משה, ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש".
את פרשת המתאווים הובילו האספסוף, אותו ערב רב שעלה עם בני ישראל מארץ מצרים.הם העלו את התלונה, והם הדביקו את בני ישראל בתלונה זו. למעשה, לבני ישראל לא היתה סיבה להתאוות לבשר, שהרי בדברי התלונה שלהם אין הם מזכירים את הבשר, אלא רק את הדגה ואת הירקות שאכלו במצרים - "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (ראו בדברי הרמב"ן על אתר שהסביר את הריאליה שמאחרי התלונה), ולמעשה יתכן שבני ישראל לא אכלו כלל בשר במצרים בעת השיעבוד.
כאשר משה שומע את תלונת בני ישראל אודות הבשר הוא מבין שגורם זר – האספסוף – השתלט על העם וקובע לו סדר יום משלו, שאינו כולל חרדה לגיטימית מהבאות והתרפקות על יציבות העבר, אלא של הבעת חוסר אמון מוחלט בכל המציאות, ובהנהגת ה', שהאספסוף ממילא לא היה מחויב לה. האספסוף היווה אפוא מכשול אסטרטגי שהוביל את העם לאסון רוחני אמיתי. כאשר משה פוגש מציאות זו, ידיו רפות, בראותו שהרעל חלחל לכל העם. האצלת הרוח על הזקנים היתה צעד חיוני על מנת לספק קונטרה רוחנית ולדלל את השפעתו המרעילה של האספסוף, ולא בכדי הביע משה הבנה עמוקה לפתרון הנחוץ: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".
בעקבות משבר האספסוף וההשפעות ההרסניות של גורמים חיצוניים, הגיעו מרים ואהרון לפקפק בחוסנה של מנהיגותו של משה, בשל נישואיו עם האישה הכושית.לפי פשוטו של מקרא האישה הכושית לא היתה מזרע ישראל, אלא מבני כוש, ממשפחת חם (ראו רשב"ם על אתר). יתכן והיתה בת מלכים, ויתכן והיתה מהאספסוף; התורה לא מספרת לנו על כך דבר. ואולם, מרים ואהרון חששו, לאור משבר האספסוף, לקיומו של "סוס טרויאני" בהנהגה, בדמותה של האישה הכושית, אשר מי יודע מהן מחשבותיה ולהיכן יכולים להגיע מעלליה. על כן ביקשו לבצר את ההנהגה באמצעות שיתופם שלהם: " הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר". אלא שחששם טמן בחובו חוסר אמון מוחלט ומופרך במשה, וסופם שננזפו ונענשו של ידי ה'.
עדכוני מכס ורגולציה
