פרשיית מי מריבה המתוארת בפרשתנו (ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה ויִקהלו על משה ועל אהרן) עוררה דיון רחב בשאלה מה היה חטאם של משה ואהרון שבעטיו הודיע להם ה' – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". ננסה לעמוד על ענין זה מזווית נוספת.
בפתח הדברים יש לעמוד על המועד המדוייק שבו ארעה פרשיית מי מריבה. ניתן לקבוע, כמעט בוודאות, כי אנו מצויים בשנה הארבעים לשהייתם של בני ישראל במדבר, ערב הכניסה לארץ. קביעה זו נתמכת בתיאור האירועים המקביל בספר דברים, כמו גם באמור בפרשת מסעי שם מציינת התורה כי מיתתו של אהרון (הנזכרת בפרשתנו לאחר ענין מי מריבה) אירעה בשנת הארבעים. אם כך הם הדברים, הרי שגם אם התלונה מוכרת לנו ממקרים קודמים (וכפי שנראה להלן), הרי שמדובר בענין חדש לגמרי, שכן מדובר בתלונה של דור הנכנסים לארץ ולא דור היוצאים ממצרים.
כאמור, מטרת התלונה מוכרת ממקרים קודמים – רצון וצורך של העם לשתות מים: הפרשייה הדומה ביותר היא זו שמתוארת בספר שמות (פרשת בשלח) והקרויה בשם דומה (מסה ומריבה): "...ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם. וירב העם עם משה ויאמרו: תנו לנו מים ונשתה. ויאמר להם משה: מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה'".
אלא שאם כך הם הדברים, ומדובר בתלונה ממוחזרת, שבה העם, בשנת הארבעים, ביושבו בקדש, חוזר על אותה תלונה, שנאמרה כמעט לפני ארבעים שנה ברפידים, קשה להבין מדוע ה' מגיב בהבנה לתלונת העם. התורה מספרת שה' אומר למשה "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם"? מדוע ה' אינו מכה בעם? האם העם לאחר ארבעים שנה לא השכיל להבין שיש ה' לא תקצר?
ואולם, קיימים שינויים מסוימיים בתוכן התלונה: בעוד שברפידים מתלונן העם ומטיח במשה: למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא...", הרי שאצלנו מלין העם ואומר: "ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתֻנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות".
נסביר את השוני: התלונה ברפידים אירעה לאחר שעם ישראל שזה עתה יצא ממצרים נכנס למדבר והבין שנגמרו לו המים. או אז נכנס העם לפאניקה עצומה וביקש לשתות. הדגש בתלונה זו היא שהעם הרגיש שהוא במדבר בסכנת חיים. בפרשתנו, מצבו הנפשי של העם שונה לגמרי. הוא נמצא בשנת הארבעים והוא יודע שהוא עומד להיכנס לארץ (שהרי לאחר חטא המרגלים מודיע ה' לעם "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה"). העם גם זוכר וייודע שה' מסוגל לספק לו מים, אלא שקצה נפשו של העם במדבר והוא רוצה כבר להיכנס לארץ ישראל, ולכן העם אומר מלין: " ולמה העליתֻנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" – דהיינו למה אנחנו לא נכנסים לארץ ישראל? לא זיכרון מצרים מניע את העם, אלא הרצון להיכנס כבר לארץ ישראל, יעד שאבותיהם כשלו בו.
כדי לחזק את טענתנו שהמניע הוא הרצון לממש את ההבטחה ולהיכנס כבר לארץ ישראל, נשווה את טענתם של העם לדברים הפוכים שאמרו דתן ואבירם לפני כ 38 שנים: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש, להמיתנו במדבר...אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, ותיתן לנו נחלת שדה וכרם". דתן ואבירם מביטים אחורה – אל ארץ זבת חלב ודבש של מצרים, ואילו העם בפרשתנו מביט קדימה אל מקום זרע ותאנה וגפן ורמון.
המוטיבציה החזקה של העם להיכנס לארץ ישראל הבהירה היטב לה' שהדור החדש אין דור של ממרים כדור אבותיו, אלא דור אחר, שכבר קצה נפשו במדבר ובקשיים הנלווים אליו (צמא) והוא מבקש מה' לממש את הבטחתו ולהיכנס לארץ. לכן ה' נענה ברצון לבקשתו וסיפק לו מים.
משה ואהרון, לעומת זאת, לא הפנימו את השינוי. מבחינתם דובר בתלונה ממוחזרת. הדור שבקדש הינו תבנית נוף דור אבותיו, זה של רפידים, ואין חדש תחת השמש. לשיטתו של משה, זהו עם של ממרים, ולכן מטיח בו משה "שמעו נא המורים". ולא רק זאת, אלא שגם בהמשך, בעוד זמן לא רב, בהגיע העם לערבות מואב, יאמר משה לעם "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". עם קיבעון כזה ביחס לעם, ועם אי ראיית השינוי שחל בעם, לא יוכלו משה ואהרון להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.
עדכוני מכס ורגולציה
