בפרשתנו אנו קוראים על חטאם של בני ישראל בשיטים: "וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל".
בסופו של דבר, מי שהסיר את חרון אף ה' היה פנחס בן אלעזר אהרון הכהן, שבכך הרג את זמרי בן סלוא ואת כוזבי בת צור: "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".
פנחס ראוי כמובן למלוא הברכה על מעשהו, שהציל את עם ישראל, אלא שנשאלת השאלה מדוע קם פנחס ועשה את מה שעשה? האם לא היו שופטים ושוטרים שיבצעו את העבודה?
קריאה זהירה של הדברים תלמד אותנו על הכשל:
בטרם ביצע פנחס את מעשהו, מצוה ה' את משה, כתגובה לחטא בני ישראל, כך: "ויאמר ה' אל משה: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל". פשוטם של דברים (בשונה מהסברם של רש"י ואב"ע) הוא שמשה הצטווה להוקיע – לתלות – את כל ראשי העם. זאת, משום שלא רק פשוטי העם חטאו אלא גם ראשיו, והעצירה המיידית של המשך החטא תתבצע אם הדין ייעשה גם בבכירים.
בהתאם לכך קורא משה למוציאים לפועל, שופטי ישראל, ומצווה אותם: "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור". הכוונה היתה לבצע פעילות אכיפה מסיבית, ולהרוג את כל המעורבים בחטא, מגדול ועד קטן. התורה אינה מספרת האם שופטי ישראל התחילו במשימתם והאם הצליחו בה.
מה שהתורה כן מספרת הוא שהיה מי שיצא נגד פעולת אכיפה זו, והצליח. מדובר זמרי בן סלוא, בכיר בשבט שמעון - נשיא בית אב - שניסה, בהצלחה, לשבש את מערכת האכיפה: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". כאשר בא בכיר בעם ומבצע את המעשה בפרהסיה, ברור שאין הוא עושה זאת רק לשם ביצוע החטא לשמו, אלא על מנת לשדר מסר ברור לכל מערכת המשפט – אין לכם כל תוקף חוקי ויכולת מעשית למנוע את המעשה. נכון יהיה גם להניח שמעשהו של זמרי סחף חלק ניכר משבט שמעון אחריו, שכן מרבית המתים במגפה היו משבט שמעון (כפי שתעיד על כך ההתדלדלות המספרית של שבט שמעון מהמפקד בתחילת ספר במדבר, למפקד שבפרשת פנחס). ואכן, זמרי הצליח, ומערכת המשפט והאכיפה הושבתה: "והמה (=משה וכל עדת בני ישראל) בוכים, פתח אוהל מועד".
על רקע כשלון אכיפה זה קם פנחס ועשה את מעשהו. גדולתו של פנחס באה לידי ביטוי בשלושה דברים: האחד – שהוא איתר את הכשל האכיפתי – אי הריגת ראשי העם; השני - שהוא זיהה באופן מדוייק את המטרה – זמרי בן סלוא; והשלישי – שהיו לו האומץ התעוזה לקום ולעשות מעשה. חיסולו של נשיא בית אב לשמעוני, לעיני העדה, הלם את צו ה' למשה - "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש", ובסופו של דבר הוכר כמספק: "ותיעצר המגפה מעל בני ישראל".
עדכוני מכס ורגולציה
