בתחילת פרשתנו, אומר ה' למשה: "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". בעקבות כך ניתנות לפנחס שתי בריתות: ברית שלום וברית כהונת עולם. מדוע נזקק פנחס לברית השלום? מה איים עליו שדרש הגנה כל כך מסיבית בדמותה של ברית שלום של ה'?
החזקוני בפרשתנו, מסביר שברית השלום פעלה באופן כזה ש - "אין לו (=לפנחס) לירא מקרובי זמרי וכוזבי". בעקבות דבריו של החזקוני נוכל לעמוד על פצע כואב שנפער בחיי עם ישראל, שהמשיך לדמם עוד בהמשך חייו של פנחס.
כפי שכתב החזקוני, פנחס נזקק להגנה ממשפחת זמרי. אנו נוסיף ונרחיב כי פנחס נזקק להגנה מכל שבט שמעון, בעקבות הריגת נשיא בית אב של השבט. שבט שמעון, שהיה אחד השבטים הגדולים, ושמנה בעת המפקד הראשון במדבר סיני, לפני כארבעים שנה, כשישים אלף נפש, התדלדל באופן דרמטי בלמעלה מ 60%, ומנה, על פי המפשרד הנזכר בפרשתנו, רק כעשרים ושנים אלף איש. זאת, בניגוד לרוב השבטים שחלה בהם עלייה מספרית, וגם השבטים שפחתו (ראובן, גד ונפתלי, ואגב – ראובן וגד היו שכניו של שבט שמעון במסעיהם במדבר), התדלדלו בסדר גודל של 10% ולא יותר. הגיוני בהחלט לייחס את המתים במגיפה – 24000 – לשבט שמעון.
שבט שמעון חווה אפוא התדרדרות טראומטית. החשש להתפוררות השבט היה כה מוחשי, עד שלבסוף לא קיבל שבט שמעון נחלה של ממש בארץ ישראל, ועריו היו בלועות בתוך שבט יהודה (יהושע יט).
למעשה, הדברים נאמרו באופן קצר ותמציתי על ידי המדרש תנחומא, בבארו את דברי יעקב לשמעון ולוי: "אחלקם ביעקב, כ"ד אלף נפלו משבט שמעון על מעשה זמרי (וכך נותרו) ואלמנותיהם כ"ד אלף. וחלקם ב' אלפים לכל שבט ושבט שנאמר אחלקם ביעקב, וכל מי שמסבב על הפתחים הוא משבט שמעון".
אין ספק שמזוית הראות של שבט שמעון, לפנחס היה תפקיד משמעותי בטראומת השבט, שכן פינחס היה הגורם היחיד שהעז לקרוא תיגר על עוצמתו והתרסתו של אחד מבחירי השבט, והשתתף ביצירת המפולת הקשה של השבט. לפיכך נדרש פנחס לברית השלום – ליצירת הגנה מפני מי מבני השבט שלבטח ישטמו את פנחס.
אלא שבכך לא די. הטראומה של שבט שמעון לא נרפאה, והיא הכתה והלמה בתודעתו של עם ישראל, ובפנחס עצמו. בעוד שבתחילת פרשתנו מספרת התורה שפנחס כיפר על בני ישראל, הרי שפנחס עצמו, בהמשך ימיו (ובאחרית ימיו של יהושע) אומר על עוון פעור: "המעט לנו את עוון פעור אשר לא היטהרנו ממנו עד היום הזה?" הכיצד? איך אפשר לומר שהעם לא נטהר?
מדובר באירוע מרתק בפני עצמו, ובו בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה, בנו מזבח גדול בעבר הירדן המזרחי, ויתר השבטים שבעבר הירדן המערבי רצו לצאת אליהם למלחמה, בשל בניית המזבח. לצורך יישוב הסכסוך נשלחו לעבר הירדן המזרחי פינחס ועשרה נשיאים מבני ישראל, לדבר עם שני השבטים וחצי השבט. או אז אומר להם פנחס: "כה אמרו כל עדת ה', מה המעל הזה אשר מעלתם בא-לוהי ישראל לשוב היום מאחרי ה' בבנותכם לכם מזבח, למרודכם היום בה'. המעט לנו את עוון פעור אשר לא היטהרנו ממנו עד היום הזה, ויהי הנגף בעדת ה'. ואתם תשובו היום מאחרי ה'; והיה אתם תמרדו היום בה', ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף". ואכן המהלך הצליח, לאחר ששני וחצי השבטים הבהירו שאין מדובר במזבח לעבודת ה' אלא לזכרון.
לא בכדי נשלח פנחס אל עבר הירדן המזרחי. פינחס היה הגורם המתאים ביותר כדי לסמל את היכולת והכוח לייצר פילוג ולהכות בשבט אחד בעם, על מנת לקיים את צו ה' ולמנוע קצף מכל עדת בני ישראל. כך היה עם שבט שמעון. אלא שגם כאשר המעשה היה מוצדק, לא חי פנחס בשלום עם התוצאות: בשונה מדברי ה' שמעיד על פנחס "תחת אשר קינא לא-לוהיו ויכפר על בני ישראל", אומר פנחס לעם "המעט לנו את עוון פעור אשר לא היטהרנו ממנו עד היום הזה", ברומזו, ככל הנראה, לטרגדיה של שבט שמעון, ואולי גם לחייו שלו. ברית השלום שמרה על חייו של פינחס, אך עולמו הפנימי נותר קרוע.
עדכוני מכס ורגולציה
