בעבר נגענו בהרחבה בתמורה שעבר הציווי של "ועשו לי מקדש ושכני בתוכם". כתבנו אז כי בעטיו חטא העגל, ודבריו הברורים של ה': "כי לא אעלה בקרבך", והקמת המשכן האלטרנטיבי על ידי משה מחוץ למחנה (ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא את אוהל מועד אשר מחוץ למחנה")- לא יכל החזון המקורי "של ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לעמוד במקומו, והוא עבר שינוי.
השינוי שעברה המשוואה משכן=השראת שכינה גרר אחריו דיון כפול: (א) מה אירע למשכן בעקבות פירוק הקשר? (ב) מה אירע להשראת השכינה בעקבות פירוק הקשר?
באשר למשכןהסברנו כי המוקד עבר לתחום הקרבנות: עד חטא העגל, היבט הקרבנות שבמשכן היה מינורי בלבד (הקרבת קרבן תמיד), ומהותו העיקרית היתה מקום התוועדות לעם ישראל שהוא היווה את המצע ל"ושכנתי בתוכם". לאחר חטא העגל, ובעקבותיו, איבד המשכן איבד את מקומו, כשלעצמו, כמקום להשראת השכינה בעם ישראל, ולתוך החלל הזה נכנסו הקרבנות, באופן שהיבט הקרבנות של המשכן קיבל משקל דרמטי ביותר, והוא הפך לעיקרו של הבית.
ומה קרה להשראת השכינה: הצענו בעבר שני הסברים: האחד – שהשראת השכינה התבצעה באמצעות הקרבת הקרבנות, ואם כך, הקרבנות פועלים בשני כיוונים, מלמטה למעלה (הקרבת הקרבן), ומלמעלה למטה (השראת שכינה), וחזון ה – "ושכנתי בתוכם" נותר עדין במשכן, גם אם בדרך שונה מהתכנון המקורי.
ההסבר השני שהצענו הוא שחזון ה - "ושכנתי בתוכם" הופקע מהמשכן לגמרי, ושוב לא התקיים בו לגמרי, אלא מומש בדרך אחרת לגמרי - באמצעות קיום המצוות. כלומר, בעוד שטרם חטא העגל המשכן כשלעצמו היה גורם להשראת השכינה, הרי שלאחר החטא - מעשי העם הם אשר יביאו לשכינת ה' בו (בעם). ציינו שיתכן ולכך כיוונה התורה בתחילת פרשת בחוקותי: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם...ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים".
בשנת הארבעים לצאתם של בני ישראל מארץ מצרים, בערבות מואב על ירדן יריחו, ערב כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל, עובר חזון השראת השכינה גלגול נוסף, אשר מקבע אותו במקום מוכר ומפתיע כאחד: "וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ כִּי-אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", דהיינו, השראת השכינה בעם ישראל מחוברת עם השראת השכינה בארץ ישראל. מקום מוכר, כתבנו, כי הרעיון של השראת השכינה בארץ ישראל מוכר לנו היטב מהמדרש ומהגות חכמי ימי הביניים. ואולם, מדובר בהפתעה רבתי, שכן פרשתנו הינה המקום הראשון בו מצויינת ארץ ישראל במפורש כמקום השראת שכינה, ובמיוחד ראשונית וחדשנית פרשתנו בחיבור שבין עם ישראל וארץ ישראל לבין השראת השכינה, או במלים פשוטות – בהבאת הרעיון שהשכינה שורה על עם ישראל בהיותו בארץ ישראל.
ונדגיש - עד לשנת הארבעים, לאורך ספרי בראשית, שמות ויקרא ובמדבר, נזכרת ארץ ישראל פעמים רבות בתורה, ובכל המקומות היא מתוארת כארץ שהובטחה לאבות וכארץ מורשה ונחלה, בורסיות שונות, ואולם אין היא נזכרת כמקום השראת השכינה. באותם זמנים השכינה שורה בעם באמצעות המשכן, ולאחר מכן, בעטיו של חטא העגל, באמצעות הקרבנות ו/או קיום המצוות.
ערב הכניסה לארץ ישראל, חל מהפך נוסף, ושוב אנו חוזרים ופוגשים את שכינתו של ה' בעם, דבר שהוזכר בעבר ונעלם. אלא שהפעם מחדשת התורה אלמנט חדש - שכינת ה' בעם ישראל בהיותו בארץ ישראל. שכן, כאמור, פרשתנו היא המקום הראשון, והכמעט יחיד, שבו נזכרת ארץ ישראל כמקום שבו שוכן ה', והדבר נעשה באופן הדוק וצמוד לאזכור של שכינת ה' בעם.
השאלה המנקרת היא כמובן מדוע רק עכשיו מודיע ה' לעם באופן מפורש על החיבור המיוחד שבין העם לבין הארץ, ועל הרעיון שהשכינה שורה על עם ישראל בהיותו בארץ ישראל, ומדוע הדבר לא נעשה קודם. האם משהו התחדש? ומה התחדש? ומהי ההשלכה לגבי ההיבטים הקודמים של השראת השכינה? האם חל בהם שינוי?
התשובה פרושה לאורך ספר דברים ונעמוד עליה בפרשות הבאות. במובן זה, פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, מהווה מבוא מצויין לספר דברים.
עדכוני מכס ורגולציה
