בהמשכו של ספר דברים תיכרת ברית חדשה עם העם הנכנס לארץ ישראל: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב". ברית זו מכירה כמובן את הברית הקודמת שנכרתה בחורב (על שני גלגוליה) ואת כשליה, והיא מציבה את בסיסה על אדנים שונים מאלו של הקודמת: אין מדובר בברית הבנויה על חווית התגלות גרנדיוזית וחד פעמית, ובבסיסה עשרת הדברות, אלא בברית הכוללת את כלל המצוות, ושנכרתת לאחר מסע הכנה ממושך של ארבעים שנה במדבר, שבו העם חווה את הנהגתו הניסית של ה' במדבר ואת כיבוש עבר הירדן המזרחי.
אתגר לא פשוט עמד בפניו של משה בנאומו לדור הנכנסים לארץ, והוא - לחבר את חטא העגל לאירוע הגדול העומד להתרחש בקרוב – הכניסה לארץ ישראל. אתגר לא פשוט, כתבנו, שכן משה הבין שאם חטא העגל יסופר לדור הנכנסים לארץ כסיפור היסטורי גרידא יאבד הסיפור את חשיבותו, מן הטעם שממילא על גבי הברית הישנה של חורב ושל הלוחות השניים עומדת להיבנות ברית חדשה עם דגשים חדשים. ולא זו בלבד אלא שחטא המרגלים נראה משמעותי בהרבה לגורלם של הנכנסים לארץ מאשר חטא העגל, שכן חטא המרגלים הוא זה שעיכב את העם מלהיכנס לארץ ישראל, והוא זה אשר את לקחיו יש להפיק למען לא יישנה החטא.
על בסיס דברים אלו, הקורא את תיאור חטא העגל הנזכר בפרשתנו, ומשווה אותו למקבילו בספר שמות, יגלה כמה דגשים יחודיים המופיעים בפרשתנו, אשר יבהירו כיצד משה מחבר את חטא העגל לאירוע הכניסה לארץ ישראל:
ראשית, פרשתנו משמיטה את תיאור הרקע לחטא העגל, שמתואר בהרחבה בספר שמות("וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו...") כמו גם את תיאור הריגת החוטאים, ובמקום זאת היא מזכירה חטאים נוספים של בני ישראל במשך ההליכה במדבר, לרבות את חטא המרגלים.
שנית, פרשתנו אינה מזכירה כלל את מעמד כריתת הברית החדשה עם מתן הלוחות השניים, וגם לא את קרינת עור פניו של משה בחזרתו מההר. השמטה זאת מצטרפת למסקנה הברורה אודות חשיבותם הפחותה של הלוחות השניים בספר דברים, בהשוואה למקביליהם בספר שמות.
שלישית: מיד לאחר חטא העגל נזכר ציווי כללי של שמירת המצוות, דבר שאין לו אח ורע בספר שמות: "ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנוכי מצוך היום לטוב לך".
פרשתנו יודעת שחטא העגל לא היה החטא היחיד של בני ישראל במדבר, וכי בני ישראל נזקקו למהלך ארבעים שנה במדבר כדי להכינם לקראת הכניסה לארץ, כמו גם לברית חדשה. מסיבה זו כמובן, משמיטה פרשתנו את תיאור הרקע לחטא העגל, וגם אינה מדגישה את ברית חורב ואת ברית הלוחות השניות, שכן הללו אינם מספיקים לדור הנכנס לארץ. מצד שני, פרשתנו מקדימה את המאוחר וכבר עתה מספרת באופן חד וצלול על הפתרון שעל מנת לבנותו נדרשו ארבעים שנה במדבר: "ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך... לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנוכי מצוך היום לטוב לך".
בראיה של ארבעים שנה לאחור, מספרת פרשתנו מהו הפתרון הנכון לחטא העגל - ברית הכוללת את כלל המצוות, ושנכרתת לאחר מסע הכנה ממושך של ארבעים שנה במדבר, שבו העם חווה את הנהגתו הניסית של ה' במדבר ואת כיבוש עבר הירדן המזרחי. משה מצליח בפרשתנו "להרוג שתי ציפורים במכה אחת": הוא מכין משה את העם לקראת מעמד כריתת הברית, שעליו נקרא לקראת סיום ספר דברים, וגם מחבר את חטא העגל למציאות האקטואלית של אחרית ימיו ערב הכניסה לארץ.
עדכוני מכס ורגולציה
